הודו להשם


 

children-428909_1280

כתב נולד עדי מגל

בת המצווה שלי נחגגה מזמן, ולפני כמה שבועות 'פתחנו' את המתנה מההורים שלי – טיול להודו. במשך חודשים שלמים בנינו לאט לאט את הפרטים של המסע. מכיוון שזו ארץ מהזן של בואו-לא-נתייחס-לזמן-או-לשום-דבר-אחר, הבעיות שהיו לנו לאורך הדרך יכלו להעמיס על כתפיי כל התושבים מהודו ועד כוש. במהלך הטיול כמעט רימו אותנו, התעצבנו, צעקנו ועברנו כמעט הכל בשלום, בזכות הניסיון של הוריי, שהודו היא הארץ-תת-יבשת האהובה עליהם.

יום כיפור בהודו

אני תמיד אומרת שההורים שלי לא יודעים באיזו ארץ הם נפגשו לראשונה. רוב האנשים ממצמצים באי-אמון, מסתכלים לצד ('מה זה הדבר הזה?' או 'זה הגיוני?') ואז אומרים, בנימת ניצחון: "הם בטח היו שיכורים." בשלב הזה אני מחליטה לגלות את הפתרון.

אז לפני שנים, ההורים שלי יצאו לטיול של כמה חודשים בהודו, במקביל, בלי לדעת האחד על השני. שניהם הגיעו למקום די נידח, על גבול הודו-נפאל, כדי להעביר בו את יום כיפור. מי שאירגן את יום כיפור נתקע בדרכים עקב תאונה, ואבי לקח על עצמו את האחריות לארגון התפילות.

בתפילת נעילה, שבה אבי היה החזן, כל המתפללים הרגישו משהו חזק ועוצמתי עד-מאוד. אבא שלי לא זוכר משם כלום, חוץ מהנדר יוצא הדופן שהוא נדר: אם הוא יימצא את אשתו (שהייתה בקהל) הוא יחזור לארגן פה עוד יום כיפור.

הוא פגש אותה אחרי שישה ימים, במטוס. הייתה לו בעיה לא מוסברת עם המשקל של המזוודות (עד היום אנחנו לא יודעים אם היא הייתה אמיתית) ולא נתנו לאבי לעלות. אבא שלי, שאף-פעם לא מוותר ויש לו 'חוצפה ישראלית', הבין שאין ברירה ו.. שיחד את הפקיד בחצי שקל!

למראה הכסף אורו עיניו של הפקיד והוא הושיב את אבי במחלקת עסקים (שכמובן הייתה רק פרי דמיונם של מנהלי החברה).

חברתה של אמי, שטסה יחד איתה, לא הרגישה טוב. אמי נתנה לה לשבת לכל אורך המושבים, על חשבון הנוחות שלה. במהלך הטיסה, מעל הודו או מעל נפאל, אבי מצא אותן והזמין את אמי לשבת לידו.

כעבור שנה הם חזרו לשם, ביחד, כדי לארגן שוב את ערב יום כיפור.

מאז להיום, ביתם הבכורה (אני) שחגגה בת מצווה לא מזמן, החליטה לצאת להודו עם המשפחה, למסע מדהים, וגם החליטה לכתוב לכם הכל.

נוף של שלג ומדבר

בחבל לאדאק שבצפון הודו שוכנת אחת הערים היפות בהודו, אם לא היפה שבהן – לה ((Leh. לה מדהימה. הנוף הוא שילוב מרהיב, כשעל פסגות ההרים יש שלג וקרחונים, ההרים עצמם נראים כמו מדבר, והעמקים הם ים של ירוק פורח ונחלים אימתניים. לה מאוד גבוהה (4500 מטר!) ונדרשו לנו שלושה ימים להסתגל למחסור בחמצן. כשעלינו ברגל לארמון יפה שהוא חיקוי של הארמון המפואר של הודו בעבר, התפלאתי שהתנשמתי והתנשפתי בחוזקה מלעלות עשרים מדרגות.

במרכזה של לה עומד שוק גדול ובו רוכלים מציעים את מרכולתם (הלא-כל-כך איכותית, אבל זולה). השוק הלאדאקי שונה מהשווקים בשאר הודו. הוא פחות מלוכלך, ולחלק מהמוכרים יש מחסן קטן שנקרא 'חנות' והם גרים מעליו.

יצאנו לטרק מדהים בן שלושה ימים. לנו בבתים של מקומיים, והם ארחו אותנו בצורה יוצאת דופן. התרבות שלהם, פילוסופית החיים שלהם, דוגלת ברוחניות ובהסתפקות במועט. הם בונים את הבתים שלהם מבוץ, בדרך כלל, ומייצרים הכל בתת-היבשת האדירה שלהם. יש להם אפילו גרסה משלהם לתפוצ'יפס. המנהגים הססגוניים שלהם, שאותם ניתן לראות תמיד, והדת יוצאת הדופן שלהם סיקרנו אותי מאוד.

האוכל חריף. חריף, חריף ועוד פעם חריף, ולעיתים נדירות – מתוק בצורה מוגזמת. בחדר האוכל אוכלים משולחנות נמוכים מאוד, ויושבים על מזרונים. כל חדר וחדר בבתי הבוץ, שנחים בעמקים יפיפיים שופעי צמחים ונחלים, מקושט. כל הצבעים עומדים לרשותם של ההודים, והם לא מבזבזים אפילו צבע אחד. להתעורר בחדר צבעוני כל-כך, זה כמו להישאר בחלום.

זהירות, גנב לפניך

תרבות הרחוב של הודו מסובכת קצת. יש אנשים שרוח היושר והמוסר מביאה אותם להושיט יד בכל עת, אך עם זאת – העוני הגדול יצר רמאים וגנבים בכל פינה. הרמאות הנפוצה ביותר אצל נהגים היא לטעון שהכביש עליו אנו אמורים לנסוע חסום, ואז לסובב אותנו בכל העיר, כשהמונה עולה, ולהעלות מחירים. אחר-כך מגיעה הרמאות של לא-לקבוע-מחירים, או לעשות 'שכונה' על כולם. בקיצור, צריך לדעת איך להתמקח (ואיך לשמור על החפצים מפני גנבים). השווקים של הודו ססגוניים ומגוונים, מלאי צבעים וחיים ורעש. תוכלו למצוא בהם הכל: ריקשות אופניים צבעוניות נוסעות ליד האנשים, מידי פעם עובר טוק-טוק (מן ריקשה ממונעת), נשים וגברים בתלבושות מסורתיות (בעלות תבנית קבועה אבל צבעים רבגוניים), מוכרים מציעים את מרכולתם, ויש שם הכל: מירקות מוזרים (אננס ירוק) דרך בגדים, חפצי נוי ויצירות שונות, עד כלי נגינה ייחודיים, כמו הסיטאר – כלי מיתר הודי.

ארמון לזכר מומתאז

אגרה היא כנראה העיר הפחות מעניינת בהודו, אך בליבה עומד מבנה שהוא סמלה של הודו וסמלה של האהבה – הטאג' מאהל.

היה היה פעם, לפני שנים רבות, סולטן מוגולי שחי עם בת-זוגתו מומתאז באושר ובעושר (אתם לא יודעים עד כמה). כאשר מומתאז האהובה נפטרה, לאחר לילדת ילדם הארבע-עשר, הסולטן שבור הלב החליט שהוא ינציח את זכרה, ובנה למומתאז מבנה יפיפייה, שיהיה לה קבר. הוא גייס לשם כך עשרים אלף פועלים, והם בנו את הארמון במשך 22 שנה. הטאג' עשוי משיש לבן, שעליו נכתבו ביד אומן (ובשיש שחור) קטעים בהודית. בתוך הטאג' (שם אסור לצלם) יש לבנת שיש מעוטרת. מתחתיה שוכבת המלכה הנאהבת. בתוך הקירות, הפועלים של הסולטן שברו אבני חן יקרות בצורות מדהימות ויצרו על הקירות קישוטי פרחים מדהימים ביופיים.

שרשרת אגמים מלבניים מרהיבים ביופיים הם השביל לטאג'. הגנים הירוקים והססגוניים משתקפים בהם, והטאג', המושלם 'מועתק' בסימטריה מרשימה לתוכם. נפעמנו מהמראה המרהיב ומהסיפור.

העיר שלא הולכת לישון

דלהי היא עיר מדהימה, ססגונית ושוקקת חיים. בדומה להרבה ערים גדולות, היא כמעט ולא הולכת לישון. השווקים, שתיארתי, הם כלום לעומת ה'מיין באזאר', השוק המרכזי. המוני אנשים- תיירים ומקומיים כאחד- הולכים ברחובות. הסחור אף פעם לא מיובאת- הם מיצרים בהודו הכל- ולכן הכל מיוחד במינו. הערבוב של הצבעים הפתיע אותנו, אבל כשמתרגלים אליו הוא יפיפה.

באחת הפינות נמצא בית חב"ד, שכולנו מכירים. שם אפשר לאכול בשר, להתעדכן, לספר חוויות ולתקשר עם כולם בעברית. בכל החנויות  שליד בית חב"ד יש שלטים בעברית, והמוכרים מברכים 'שבת שלום' וגם 'ערב טוב'. בבית חב"ד תמיד אפשר למצוא כתף תומכת, תמיד אפשר לנוח ותמיד אפשר ליהנות. החוויה שם היא בלתי נשכחת, וההרגשה חמימה וביתית.

 

עוד קצת על הודו:

  • בהודו יורדים גשמים בקיץ, ובחורף יבש. אם לנו היו יורדים גשמים בקיץ…
  • לאחד האזורים קוראים שימלה (ברצינות!) תפור על חובבי טיולים רציניים..
  • המטבע בהודו נקרא רופי (אולי על שם דני רופ?)
  • כמעט בכל יום יש להם שם חגים! לרוב חוגגים אותם ליד הנהר המקודש להודים, הגנגס. מעניין: האם המורות נותנות לתלמידים עבודות לחגים? ואם כן- האם יש לימודים רגילים?
  • יש איזור בהודו בשם קשמיר (האם ממנו תפרו את האיזור שימלה? J)