לאחרונה היה פיצוץ בעיר שלי, נתניה. לא פיגוע, אלא אירוע שמקורו בדליפת גז. בין ההרוגים היו שלוש בנות צעירות, שהיו אותו ערב בשיעור תורה בבית חב"ד והלכו לחלק נרות בכיכר העיר. לאחר האירוע זעקו אנשים "זו תורה וזו שכרה".
והשבוע - צום י"ז תמוז. יום זה נקבע כתענית עבור פורענויות רבות שאירעו לעם ישראל, המבטאות בין היתר חילול ה' ומעוררות מחדש שאלות עמוקות בנושאי אמונה. האם כשהרומאים פרצו לירושלים, שתושביה היהודים קיימו את מצוות הקורבנות בנאמנות רבה כזו (גם אם לא הייתה ביניהם אהבת חינם אמיתית), לא שאלו את עצמם היהודים "אבל למה"? האם כששרפו את ספר התורה, וכשחיללו את בית המקדש, לא צפו בנעשה (או שמעו עליו) יהודים המומים, שנשאו מבטם השמיימה כשהם לא מבינים, ולבם נשבר, והם רוצים לזעוק כלפי ריבונו של עולם שייתן להם תשובות ויציל אותם כבר מהאסון הזה, אם לא למענם אז למען שמו?
אנו לא יודעים חשבונות שמיים. לא כשמתרחשת מלחמה, ולא פיגוע, ולא פיצוץ, ולא כשנחרב בית המקדש. אנו יודעים שחטאנו, אבל לא תמיד יודעים לשים את האצבע איפה. ולעיתים, כמו אצל יהודי ירושלים בתקופת בית המקדש, אנו דווקא סבורים שהיינו בסדר גמור. העם מקיים מצוות. כולנו צדיקים. מקריבים קורבנות, דבקים בתורה. אז למה הקדוש ברוך הוא עושה לנו את זה? הייתכן שזה אנחנו שעשינו לעצמנו? הייתכן שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו?
וכפי שלאלוקים פיתרונים לשאלות שבתחילת דבריי - כך לנו, ורק לנו, התשובה לשאלה האחרונה.
בתקווה לגאולה שלמה במהרה בימינו
שלכם, ליאת
