ימים לא קלים עוברים עלינו. מדינתנו נמצאת במלחמה, שמורגשת בכל מקום, ובמידה ניכרת כמובן באזורים החשופים ביותר לפגיעות: ישובי הדרום. כולם לחוצים, כולם פוחדים. גם אלה שלא היו מעורבים בעצמם במקרים של פגיעות, שמעו בחדשות על אלה שכן. חלק גדול מילדי ישראל מעבירים את רוב זמנם בממ"ד, חלק גדול מההורים נמצאים במילואים, וכולנו מייחלים ומתפללים שהקב"ה ישמור עלינו ויחזק את ידם של חיילי צה"ל.
כשהייתי קטנה עברה עליי ילדותי במלחמת המפרץ. שם גם כן היו נשמעות אזעקות, כך פתאום באמצע שגרת היום, וכולם היו צריכים למהר תוך שניות ספורות לחדר אטום - לא ממ"ד, אלא חדר שהוכן במיוחד למצב הזה ובו היו מסיכות שהצטרכנו לחבוש על הפרצוף, מסיכות גדולות, כבדות וקצת חונקות, שנראו כמו ראשי זבוב ענקיים. רק להסתכל על מישהו אחר חבוש במסיכה הזו היה מפחיד, אז תארו לכם איך זה לחבוש אותה. אנו הילדים היינו צריכים להסתובב עם ערכות אב"כ - המסיכות - כל היום צמודות אלינו, בקופסא תלויה על הכתף, שאם חלילה תישמע אזעקה נוכל לרוץ לחדר האטום הכי קרוב ולחבוש את המסיכה. איך ילד בן שש יכול להתרגל למציאות כזו מטורפת, שהוא צריך להסתובב כל היום עם דבר כזה??
אז בתוך כל הפחד והטירוף הזה, המבוגרים גם באותה תקופה עשו הכל כדי להנעים עלינו ככל האפשר את אוירת המלחמה הזאת. היינו מקשטים במדבקות צבעוניות את הקופסאות שלנו, כך שהמתבונן מהצד לא היה מנחש שמדובר במסיכות למלחמה... היינו יושבים בחדר האטום שעות, מפסידים לימודים וזמן משחקים, ובאותה התקופה לא היו מחשבים ובקושי גם ערוצים בטלויזיה כך שהדרך היחידה לבלות בחדר הקטן הייתה לשחק ולצייר. וכך עשינו. המון זמן משפחתי העברנו שם. באותה מלחמה ספגה ישראל נזק רב אבל אנחנו הילדים זכרנו בעיקר את שעות היצירה והבילוי בחדר האטום.
אין ספק שהזמנים השתנו, ואי אפשר להשוות מלחמה למלחמה, גם לא את הסבל או ההתמודדות עמה. אבל כן חשוב שנזכור, שיש משמעות גדולה לדרך שבה אנו בוחרים לחיות אותה. בין אם בייאוש או בתקווה, במרה שחורה או באופטימיות, או אפילו באיך להעביר את הזמן בממ"ד או כשהלימודים מתבטלים. נכון שקשה, אבל בעזרת השם שהכל ייגמר, וזה ייגמר, אנחנו נזכור את התקופה הזו לפי איך שצלחנו אותה. ואם נצלח אותה כמו גדולים, נהיה גאים בעצמנו במבט לאחור.
שתהיה לכולנו שבת שקטה ושלום בכל בית ישראל,
ובתפילה לגאולה שלמה במהרה בימינו.
שלכם, ליאת
