כל כך מהר הגיעה חופשת פסח? וואו! איך שהזמן טס. ולא רק שהוא טס, הוא גם מתבלבל לנו, כי הנה היום גם מזיזים את השעון, ומי שהתחיל להתארגן מהר לכבוד השבת, בחמש, מגלה פתאום שהיא נכנסת רק אחרי השעה שש. ואם זה לא מספיק, אמא כבר נותנת לנו על הראש שהחדר שלנו חייב להיות מאורגן ומצוחצח טיפ-טופ עד ערב בדיקת חמץ, כלומר, שאם אנחנו לא רוצים שהיא תיכנס בעצמה לממלכה הפרטית שלנו ותתחיל להעיף את כל הצעצועים הישנים והספרים שאנחנו כבר לא קוראים – אז חייבים לעשות את זה קודם בעצמנו... מה לעשות? ניקיון בפסח זה כמו לבקש סליחה ביום כיפור. אתה יודע שאתה צריך לעשות את זה, מתישהו, אולי מחר, אולי בעוד שבוע, אבל ב"תכלס" אתה לא באמת קם ועושה את זה, עד שאתה "חייב" מטעם ההלכה. אז הנה, עכשיו אנחנו "חייבים", חייבים לקום ולסדר את המדף, לקום ולזרוק דברים ישנים, לקום ולהחליט אם מקומה של הבובה שאהבנו כל כך לשחק בה בגיל 3 הוא עכשיו בפח הזבל, או בארגז התרומות לילדים נזקקים, או... אולי... נשאיר אותה על המדף...
זו אחת השאלות שאנחנו נתקלים בהן כל שנה. תמיד, בניקיון פסח. פתאום אנחנו נתקלים בצעצוע, או במשחק, או בחפץ הנוי, שאנחנו יודעים שכבר לא משתמשים בו כמעט, אבל כואב הלב לזרוק או למסור אותו. הרי בובת החייל – או הדובי – או הברבי - הייתה "החבר הכי טוב שלי" מאז הגן... שאני אפטר ממנו? איך אני יכול לעשות דבר כזה, אמא, תראי איך הוא מסתכל עליי. תראי כמה עצובות העיניים שלו, של הצעצוע החמוד הזה שעבר אתי כל כך הרבה שנים, אצלי בחדר...
