הי חבר'ה, בטח שמתם לב שבמדינה שאנחנו חיים בה לא משעמם לרגע. הפגנה אחת מסתיימת, וחדשה מתחילה. שביתה אחת נגמרת, ואחרת ממשמשת ובאה. לרגע אחד העם מאוחד, מגובש ושר יחדיו בכיכר, וברגע הבא – כולם כועסים זה על זה. השבוע, למשל, בא לידי ביטוי הזעם הגדול שיש בין הציבור החילוני לציבור החרדי בארץ. שני הצדדים מרגישים מקופחים, שני הצדדים מרגישים שנעשה להם עוול, והכי חשוב – וגם הכי נורא – שני הצדדים מרגישים ומבטאים שנאה. זו שנאה מהסוג שעליה חרב בית המקדש, שנאת חינם בינינו, בין יהודים. זוהי שנאה שמשתתקת רק כשצרות גדולות באות על כל עם ישראל, וגורמות לכולנו להתאחד נגד אויב אחר. אבל חִשבו על זה: למה אנחנו זקוקים לאויב אחר כדי לגרש את השנאה הזו? למה אי אפשר שנישאר מאוחדים, גם בזמנים שבהם יש שקט ושלום? בגיליון שלפניכם הבאנו כתבות העוסקות בשיתוף פעולה ובאחווה בתוך עם ישראל. כתבתה של לאה קפלן, "מעגלים של נתינה", על פרויקט מיוחד עבור בני הנוער בארץ; יונית פרידלר במדור "חדשות טובות", על ההצטיינות של באר שבע בהתנדבות ובעזרה לזולת; וגם הודיה דיבון ב"כתב נולד", על מה שנקרא "מחויבות אישית" – שחלקכם בוודאי עשו, יעשו או אפילו עושים בימים אלה, במסגרת בית הספר. אז בתקווה שתמיד יהיו אהבה ושלום בינינו, שתהיה לכולכם שבת נפלאה! שלכם, ליאת
