נפתח בסיפור קטן: יום אחד צחי נכנס הביתה, רותח מכעס על חברו נדב שהרגיז אותו. אבא של צחי, איש פשוט אבל מלא חכמה, הקשיב בשלווה למה שקרה: "נדב השפיל אותי ושיקר במצח נחושה! הוא אמר עליי דברים לא יפים ועוד הסית נגדי! הלוואי שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!" אבא המשיך להקשיב, הביא מפינת הגינה שק מלא פחם והציע לצחי: "אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם? תדמיין שזה נדב ותזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה. אחר כך אני אבוא לראות."
צחי התחיל לזרוק בכוח את כל הפחמים, מדמיין שהוא "מחזיר" לנדב על כל מה שעשה לו. לאחר זמן מה, האב חזר ושאל: "איך אתה מרגיש עכשיו?"
"אני עייף אבל שמח, הגיע לו!"
אבא לקח את ידו ואמר: "בוא, אני רוצה להראות לך משהו," והוביל את צחי אל מול הראי. צחי נבהל מאוד כשראה את עצמו במראה. פניו, ידיו ובגדיו היו שחורים לגמרי. אבא לקח את ידו של צחי ואמר: "כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה, אבל אין מה להשוות, אתה התלכלכת הרבה יותר."
פרשת השבוע שלנו מתחילה לעסוק בלשון הרע. לשון הרע פועל ממש כמו הפחם. ברגע שאנחנו מלכלכים מישהו אחר בדיבורים שלנו, אנחנו בעצם מלכלכים את עצמנו הרבה יותר. שלמה המלך החכם באדם כבר אמר "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו". אז בפעם הבאה שיעמדו לנו על קצה הלשון מילים שעדיף שלא להגיד אותן, כדאי שנזכור שהשתיקה עדיפה.
בעמודים הבאים תוכלו לקרוא את סיכום טורניר השחמט של יו"ש; סיפור של המשוררת רבקה מרים לכבוד עונת הניקיונות הבאה עלינו; פרק בלשי בטעם סוכריות; ומדור השאלות והתשובות חוזר, ובו גם תוכלו להכיר את המשיבה החדשה שלנו.
קריאה נעימה,
פנינה