זה היה במוצאי שבת. חזרתי מהסניף (הייתי אז בשבט הרא"ה) ופניתי לסדר את התיק שלי ללימודים שהיו למחרת. הטלפון צלצל. צלצול רגיל, כמובן. הצלצול לעולם אינו מסגיר את הדקות הבאות.
ניגשתי והרמתי את השפופרת. זה היה אבא שלי.
"שמעתם מה קרה?" הוא שאל.
"לא. מה קרה?"
"רבין נרצח."
רבין נרצח. רבין, ראש הממשלה. מי רצח אותו? איפה? למה? לא שאלתי יותר מדי שאלות.
"אמא, רבין נרצח."
אמי כיסתה את פיה בבהלה ומיהרה לטלפון. התברר לנו שרבין נשא נאום בעצרת גדולה למען השלום שהתקיימה בתל אביב באותה עת. מתנקש צעיר ששמו יגאל עמיר ירה בו ורבין נפטר בדרך לבית החולים.
הימים ואף השנים הבאות היו זמנים טעונים לעם ישראל. אנשים מתוך עם ישראל האשימו אנשים אחרים שהם הסיתו לרצח, ואנשים אחרים טענו שרבין בפעולותיו סיכן את עם ישראל. משבר קשה פקד את העם ותחושת אי אמון גדולה שררה בקרב הציבור, דתיים מול חילונים, אנשי ימין מול אנשי שמאל.
לאט לאט קמו אנשים וארגונים שהחליטו שהמצב לא יכול להימשך כך ויזמו פרויקטים של קירוב לבבות בין חלקי העם השונים. הם טענו שרצח הוא דבר מחריד, ורצח של ראש ממשלה ומנהיג בעם – על אחת כמה וכמה, ולכן יש לקבל עלינו אחריות ולראות איפה טעינו כחברה, איך זה היה יכול לקרות ומה צריך לעשות כדי לתקן את עצמנו הלאה.
ליום הזיכרון של יצחק רבין מצטרפים עוד שני ימי זיכרון, רחוקים זה מזה מאוד בזמן אך קרובים במהותם: יום פטירת רחל אמנו ויום פטירתו של רבי שלמה קרליבך. כמה סמלי לציין את יום פטירתם של רחל ושל רבי שלמה – דמויות שמסמלות אהבה, חמלה, דאגה וחסד אינסופי – סמוך לאירוע הפוך, שיש בו ריחוק ושנאה. לציון עשרים שנה לפטירתו של רבי שלמה קרליבך תוכלו לקרוא על המוסיקה הייחודית שלו ולפגוש את דמותו בסיפורים קצרים שמשקפים את דמותו המיוחדת.
קריאה נעימה,
פנינה
