ראשית גרומן ויתרה על שנת בוקר מתוקה כדי להצטרף לגדיד בקיבוץ אלמוג ולדווח לכם מהשטח. היא חזרה עייפה אבל עמוסת חוויות. לא שווה?
אני גרה באבנת, יישוב קהילתי קטן בצפון ים המלח. כל מי שמגיע אלינו רואה מצד אחד את הים ומהצד האחר שורות ארוכות של עצי דקל עומדים זקופים וגאים. בתור תושבת האזור, לא מקרי כל כך שחשבתי לעשות כתבה על הגדיד – עונת הקטיף של פירות התמר.
לצורך כתיבת הכתבה החלטתי שבמקום לישון בכל יום עד 11:00 (בכל זאת, זה היה בחופש הגדול!) אני אקום בוקר אחד ב-5:30 כדי להגיע למטע עם הפועלים החרוצים. מתוך כמה מטעי תמרים באזור ים המלח בחרתי במטע אחד מיוחד – המטע של קיבוץ אלמוג הסמוך. באלמוג נפגשתי עם גזי, מנהל המטע, והוא ערך לי סיור במטע וסיפק לי כמה עובדות מעניינות על תמרים.
הבנות שולטות!
דבר ראשון חייבים לציין שבמטע שביקרתי בו הקרקע מלוחה מאוד (להזכירכם, אנחנו ליד ים המלח), והעץ לא יכול לצמוח עליה. אז מה עושים? שופכים לבור שבו רוצים לשתול שני קוב מים (זה ממש המון מים!) וככה המלח "זז" הצידה.
לאחר מכן שותלים את השתיל. אחרי כמה שנים שבהן משקים ומטפלים בעץ הוא צומח ותופס גובה ומוכן להניב פירות. רק הנקבות מצמיחות פירות, ולכן רוב המטע הוא עצי נקבות. במטע של גזי יש בערך 7,000 עצים, ורק 150 מתוכם זכרים! כל השאר נקבות, כמובן (פה הבנות שולטות!).
בשלב הבא מורידים את הקוצים מהעץ. לתהליך הזה קוראים קיצוץ. בינתיים המון פרחים (שהם בעצם הפירות לפני שלב ההבשלה) מתחילים להיפתח. כשאני אומרת המון אני מתכוונת לזה שעל כל עץ צומחים בערך עשרים וחמישה אשכולות, ועל כל אשכול צומחות כמה עשרות סנסנות, ועל כל סנסנה הרבה פרחים! אבל רגע, אתם בטח אומרים, בפעם האחרונה שנסענו לאילת, ראינו בדרך מטעי תמרים, ועל העצים לא צמחו כל כך הרבה אשכולות, כמו שמתואר כאן. אז נכון. בפועל צומחים המון תמרים, אבל בשלב הסופי יש הרבה פחות. וזה למה? בגלל שמדללים את העץ. משאירים עליו רק עשרה אשכולות, ולכל סנסנה מורידים שלושה רבעים מהפרחים. וואו, רק לחשוב כמה תמרים הם מפסידים! אז למה בכל זאת הם עושים את זה ולמה זה רווחי להם? התשובה פשוטה: הדילול נותן יותר מרחב צמיחה לכל פרי, ואם לא ידללו את העץ התמרים שיצמחו עליו יהיו קטנים יותר מזית! וזה בהחלט לא התמר שאנחנו מכירים…
אחרי שדיללנו את העץ מגיע שלב חשוב מאוד שבלעדיו אין תמר: שלב ההפריה. כדי שכל פרח יהפוך לתמר צריך שיגיעו אליו זרעים מהעץ של הזכר. בתכלס, זה לא סיפור גדול אם מתחשבים בזה שהזרעים עפים ברוח ומגיעים אל הפרחים. אבל הכל מסתבך בזה שפרחי התמר נפתחים לתקופה של עשרה ימים בלבד, ואם בימים האלה הם לא מקבלים זרעים, אין פרי. אז מה עושים? העובדים במטע אוספים בבקבוקים את הזרעים ושופכים אותם ישירות על הפרחים, וכך כשהפרחים נפתחים מיד מגיעים אליהם הזרעים.
זהו. הזרעים הפרו את הפרחים, יש פירות, ועכשיו מגיע השלב האחרון והכיפי של הקטיף, או נכון יותר – הגדיד. איך אני יכולה לכתוב על החוויה הזאת בלי לקטוף בעצמי? זה בדיוק מה שעשיתי…
לרסק במקום לשרוף
גזי הוביל אותי לתוך המטע. בדרך שמתי לב למשהו שיש רק במטע של קיבוץ אלמוג ואין במטעים האחרים: מטע קיבוץ אלמוג מנסה כמה שיותר להתחבר לטבע, ולכן את כל כפות התמרים והקוצים (משלב הקיצוץ) שנופלים מהעץ הם מרסקים ומחזירים לקרקע, וזאת במקום לשרוף אותם ולעשות עוד חור באוזון – מה שאף אחד לא רוצה…
הגענו ל"מנופים". מנוף הוא הכלי שבעזרתו עולים על העץ. עליתי על המנוף, ושם הסבירו לי איך גודדים: מנערים את האשכול לתוך דלי, וככה רק הפרי הבשל נופל. שופכים לתוך ארגז ומתחילים למיין. את כל מה שגודדים ממיינים לשלוש קבוצות עיקריות: רקובים, לא בשלים (שאיך שהוא הצליחו להתגנב לדלי למרות שהם היו אמורים להישאר על העץ) והתמרים הטובים שמגיעים אליכם הביתה. את התמרים הטובים מביאים לאריזה ומשם הם מגיעים לחנויות ואתם קונים אותם ואוכלים את כל העבודה הקשה! ואחרי שכל זה נגמר, מה עוד יכול לקרות חוץ מלהתחיל את כל התהליך מההתחלה…
שנה טובה ומתוקה!