תמונה: תמר הירדני
כתב: צוריאל הורוביץ
יהונתן ג'יי פולארד נולד למשפחה יהודית אמריקאית בשנת תשי"ד (1954). משפחתו הייתה ציונית, ובגיל 16 כבר ביקר במדינת ישראל במחנה קיץ. הוא למד תואר ראשון ושני באוניברסיטה, ובגיל 25 התחיל לעבוד באגף המודיעין של חיל הים האמריקאי. במסגרת עבודתו נחשף פולארד למידע מודיעני בעל חשיבות בטחונית קריטית לישראל, שעסק בפיתוח נשק להשמדה המונית במדינות ערב נגד ישראל. יום אחד התעוררה במוחו נורת אזהרה: המידע שבידיים שלו, כך הבין, יכול להציל את תושבי מדינת ישראל מפגיעות משמעותיות. מידע שווה עוצמה, והידע שהתגלגל לידיים של פולארד היה בעל עוצמה נדירה. למרות שמדינת ישראל וארצות הברית הן מדינות ידידותיות, ולמרות שארצות הברית התחייבה להעביר לישראל כל מידע שעשוי לעזור לה לשמור על בטחונה, בפועל היא לא העבירה לה מידע קריטי. פולארד פנה לממונים עליו כמה פעמים, וביקש מהם להעביר את המידע החשוב למדינת ישראל. הממונים סרבו, וכל נסיונותיו לטפל בחומרים בצורה מסודרת ורשמית עלו בתוהו. פולארד החליט להעביר את החומרים על פי צו מצפונו, ובהמשך גם על פי בקשתה של ישראל.
בזכות צילומי הלוויין
אם כן, יהונתן פולארד, צעיר אמריקאי בן 29, מקבל על עצמו יום אחד להעביר חומרים סודיים למדינת ישראל. אבל מאיפה מתחילים? למי להעביר את המידע? אשתו של פולארד לשעבר, אן, הזדהתה עם המטרה והייתה שותפה מלאה לתכנון. חבר משותף הציע לפולארד לפנות לאלוף משנה אביאם סלע, טייס בכיר בחיל האוויר ששהה בארצות הברית באותו הזמן בחופשת לימודים, ולהציע לו את המידע שברשותו. סלע התרגש מן ההצעה, והעביר אותה לממשלת ישראל. בתוך זמן קצר הפך יהונתן פולארד מאמריקאי אנונימי ל"סוכן" ישראלי לכל דבר.
הסוכן החדש התגלה כיעיל במיוחד. במשך שנה וחצי העביר פולארד למדינת ישראל כמה עשרות מסמכים סודיים ומסווגים, שהובילו את כוחות הביטחון הישראלים לפעולות נועזות שהסירו איומים מחיי תושבי מדינת ישראל. אחת ההצלחות הגדולות של פולארד הייתה השגת המידע הנחוץ להוצאה לפועל של מבצע "רגל עץ", במסגרתו הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי את מפקדת ארגון הטרור אש"פ בתוניסיה. מטוסים ישראלים טסו למרחק אלפי קילומטרים ממדינת האם שלהם, ביצעו תדלוק תוך כדי טיסה, הטילו פצצות עצומות על משרדי הארגון וחמקו בחזרה לשטח בטוח. המבצע הנועז הזה התאפשר בזכות צילומי לוויין אמריקאים חשאיים שהעביר פולארד למדינת ישראל, ללא ידיעת הממונים עליו ובניגוד לחוק בארצו.
האמריקאים מתחילים לחשוד
בשלב מסוים האמריקאים התחילו לחשוד בפולארד. מפקדיו מצאו על שולחן העבודה שלו מסמכים שאינם נוגעים ישירות בתפקיד שאותו נדרש פולארד למלא, והדבר עורר את חשדם. מאוחר יותר הוא הוזמן לחקירה אמריקאית בחשד לריגול, אך בחקירה סיפק תירוצים והצליח להתחמק מעונש. למרות ששוחרר בתום החקירה, מפקדיו המשיכו להטיל ספק באמינות שלו. בשעת אחר צהריים של תחילת החורף נתפס פולארד במצלמות האבטחה של הצי האמריקאי כשהוא גונב מסמכים ברמת סיווג גבוהה. אנשי האבטחה של חיל הים אספו ראיות במרץ לקראת המעצר של פולארד. למרות שניסו לשדר שהכל כרגיל, פולארד הרגיש שהוא עומד להיעצר. בשיחה בהולה למפעילים הישראלים שלו מעבר לים ביקש פולארד בן ה-31 מקלט מפני המעצר המתוכנן. ההנחיה שקיבלו פולארד ואשתו הייתה לברוח אל מבנה השגרירות הישראלית בוושיגנטון, שם חל החוק הישראלי ושם יהיו מוגנים ממעצר אמריקאי. לא היה זמן לארוז – יהונתן ואן נסו אל השגרירות, אך שם ציפתה להם הפתעה: מאבטחי המבנה לא אישרו להם להיכנס. כשהם מתחננים על חייהם נשארו יהונתן ואן ברחוב הסמוך לשגרירות, שם נלכדו בידי אנשי ביון אמריקאים.
העונש: מאסר עולם
למרבה ההפתעה, סרבה מדינת ישראל להכיר ביהונתן פולארד כסוכן שלה. הכרה רשמית של מדינת ישראל באחריות הגיעה רק שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, בעקבות עתירה שהגיש פולארד לבית המשפט הישראלי. רבים ראו בהתנערות המוקדמת של מדינת ישראל מפולארד כשל מוסרי, שתוקן מאוחר מדי. המשפט של פולארד באמריקה נמשך שנתיים כמעט, והוא נשאר חסוי ברובו. גזר הדין שקיבל היה אכזרי במיוחד: מאסר עולם, עם המלצה שלא לשחררו לעולם. בעולם היהודי התעוררה סערה חוצת מגזרים. הטענה המרכזית הייתה שהאמריקאים מחמירים את עונשו של פולארד מטעמים אנטישמיים, ושעל מרגלים ממדינות אחרות נגזרים עונשי מאסר קלים יותר, אפילו אם מדובר במרגל ממדינת אויב (וישראל אינה אויבת של ארצות הברית כלל וכלל). פולארד הביע חרטה על מעשהו פעמים אחדות, וכן מדינת ישראל התנצלה והביעה חרטה על הפעלתו. העונש המקובל בארצות הברית על סוג העברה הזה הוא מאסר עד חמש שנים, אך אין כל תקדים למאסר ממושך של שלושים שנה על העברת מידע למדינה ידידותית. תנאי המאסר היו מחמירים ביותר: בשבע השנים הראשונות בכלא הוא היה בצינוק ולא ראה אור יום. לאחר מכן הועבר לכלא אחר, וגם שם במשך השנים מצבו הבריאותי נפגע מאוד.
מאבק בשם זכויות אדם
המחאה סביב עונשו הכבד של פולארד נמשכת מאז נכלא לפני שלושים שנה. בעשור האחרון בכירים אמריקאים רבים קראו לשחרר את פולארד והזכירו כי פולארד לא גרם נזק לארצות הברית אלא רק סייע לישראל להתגונן מסכנות קיומיות ממדינות אויבות. הפגנות תמיכה רחבות התקיימו בארץ ובעולם בקריאה לשחרורו המהיר. רבנים ואישי ציבור, סטודנטים ופעילים לזכויות אדם כתבו אליו ופעלו למענו. צמידים, עלוני פרסום, מדבקות לרכב, מגנטים – כל האמצעים הללו משמשים את הפעילים למען פולארד במאבקם הצודק. אחת המחאות המקוריות למען שחרורו הייתה של פעילי בני עקיבא בסניף מרכז בירושלים, שהפכו את הסניף שלהם ל"בית כלא", עטו על עצמם מדי אסירים ואכלו יום יום לחם ומצרכים בסיסיים בלבד. המחאה של פעילי התנועה גררה סיקור בתקשורת הישראלית ועוררה מחדש את העיסוק בסוגיה, שדעך מדי פעם עם השנים שעברו. בעבר נידונה האפשרות לשחרר את פולארד בתמורה לשחרור מחבלים פלסטינים מהכלא הישראלי, אך יהונתן הצהיר שהוא מעדיף להישאר בכלא מאשר להשתחרר כנגד פורעים עם דם על הידיים.
לפני כמה חודשים הכריזה ועדת השחרורים של בית הכלא כי פולארד ישוחרר בתום שלושים שנות המאסר שריצה. באופן סמלי, פולארד אמור להשתחרר לקראת שבת פרשת "ויצא", ויזכה סוף סוף לצאת אל החופש. אך למרות השחרור המיוחל, השמחה אינה שלמה: הממשל בארצות הברית כבר הודיע כי הוא מונע מפולארד להגיע לישראל בחמש השנים הבאות ואף מטיל עליו מגבלות נוספות. עם כל זה, התקווה שבעוד חמש שנים הוא יתייצב איתנו כאן בארץ ישראל חיה ונושמת. מה שבטוח, מחכה ליהונתן פולארד ולמשפחתו קבלת פנים חמה ואוהדת.