קוראים לי רוני בן יוסף. אני בכיתה ג', ועד לאחרונה גרתי במושב יונתן שברמת הגולן. לפני חודש ארזנו מזוודות, עלינו על מטוס ועברנו לרומא. יצאנו לשליחות כדי להוביל את סניף בני עקיבא המקומי וכדי לעזור ליהודים משם לעלות לארץ ישראל.
בהתחלה, כשהבנתי שנעבור לארץ זרה, קצת דאגתי, כי כולם מדברים ברומא איטלקית וזאת שפה שאני לא מכירה. עוד משהו שקצת הדאיג אותי הוא המעבר לעיר גדולה כמו רומא. איך אפשר לחיות בעיר אחרי שהתרגלתי לחיים במושב, שאפשר ללכת ממקום למקום לבד? אבל שמחתי לצאת לשליחות עם משפחתי בשביל לעזור לאנשים.
כשהגענו היה לי קשה ורציתי מיד לעזוב ולחזור לארץ, אבל בינתיים התרגלתי ונחמד לי. אז איך היומיום שלי נראה? אנחנו קמים בבוקר, מתארגנים ונוסעים – אני לבית הספר (היהודי, כמובן) ואחיי הקטנים, יובל ושחר בני החמש והשנתיים, הולכים לגן ולמעון. בבית הספר יש לי כל מיני שיעורים שלא היו לי בארץ וזה משמח אותי, כמו שיעור מחשבים, שיעור אנגלית וכמובן שיעור עברית שכולם חייבים ללמוד. בנוסף יש לי שיעור פרטי שבו מלמדים אותי איטלקית. בינתיים אני עוד לא כך כך יודעת את השפה, אבל בכל יום אני לומדת עוד קצת. אני מסיימת ללמוד בשעה 13:00 או ב-16:30 ואז אמא באה לקחת אותי הביתה. אנו נוסעות יחד הביתה ואז בכל יום אנחנו עושים משהו אחר.
ללמוד שפה חדשה
לא קל ללמוד איטלקית, אבל אני עוזרת לעצמי ללמוד. נוסף על המורה הפרטית לאיטלקית שיש לי בבית הספר, אני מקשיבה לאנשים ברחוב ובבית הספר בשביל ללמוד את השפה. בבית אנחנו מנסים ללמוד מילים ועושים את זה באמצעות כל מיני משחקים. לפני שהגענו לאיטליה אבא שלי למד איטלקית בארץ. יש לו מחברת עם משהו כמו תשע מאות מילים באיטלקית, וכל המשפחה לומדת יחד.
אני מרגישה שהילדים בכיתה מתרגשים מאוד מזה שאני מדברת עברית ושאני מישראל. יש לי כבר הרבה חברות בכיתה, אבל כולן מדברות רק איטלקית. כשהן מנסות להסביר לי כל מיני דברים אבל לא מצליחות הן נעזרות בתנועות ידיים וגם לפעמים שואלות את מי שיודע עברית.
שבט יזרעלים
בשבתות נפגשים בסניף בני עקיבא המרכזי. יש בערך מאה וארבעים חניכים בסניף, ואבא שלי מרכז את הפעילות. יש שבטים בדיוק כמו בארץ, רק שכאן במקום לקרוא לשבט הצעיר "זרעים" קוראים לו "יזרעלים". זה מצחיק בעיניי… בפעם הראשונה שהלכתי לסניף היה המון גשם, ובכלל, מזג האוויר משונה מאוד. בבוקר יכול להיות גשום מאוד ובערב פתאום יהיה חם.
בינתיים, מהזמן שאני כאן, גיליתי שאיטליה היא ארץ יפה מאוד. יש בה הרבה מבנים גדולים ויפים ויש המון פסלים ברחובות. ליד בית הספר שלי יש נהר גדול ובאמצע יש אי גדול ועליו יש פסל ענק ובית כנסת. היינו גם באגם יפה עם ברווזים, וכשהיינו שם כמעט נפלתי לתוך הבוץ…
אומרים בוקר טוב גם בצהריים
אתם בטח סקרנים לדעת אילו הבדלים יש בין ישראל לאיטליה. שמתי לב לכל מיני הבדלים:
- האוכל טעים (הפיצה ממש טעימה), אבל שמתי לב שלא מוסיפים תבלינים לאוכל. הכל ממש בסיסי, בלי תוספות.
- לא נהוג להביא אוכל מהבית בכלל. בארוחת עשר בבית הספר הילדים לא אוכלים כריך, אלא מקבלים עוגייה ומיץ. את ארוחת הצהריים אוכלים בחדר אוכל, ולא משנה מה מגישים, תמיד יש גם פסטה. כשהבאתי אוכל מהבית הילדים הסתכלו עליי כאילו עשיתי משהו ממש מוזר…
- יש בבית הספר הפסקה אחת של חצי שעה במהלך כל היום, הייתם מאמינים?
- ליד בית הספר שלי וגם ליד מבנה הגן, המעון ובני עקיבא יש חיילים, ג'יפ צבאי ומאבטחים ששומרים עלינו ולא נותנים לזרים להיכנס.
- יש מכוניות מאוד יפות ומיוחדות באיטליה, ובחלק מהרכבים יש כפתור שלוחצים עליו ומהספסל האחורי יוצא בוסטר לילדים.
- האנשים פה אומרים זה לזה בוקר טוב גם בשעה 14:00 בצהריים.
אין כמו בארץ!
אני שומרת על קשר עם החברות שלי מישראל באמצעות דואר אלקטרוני וגם בדואר רגיל, במכתב בתוך מעטפה, ואני מתגעגעת אליהן מאוד. אנחנו נהיה באיטליה שנתיים, ואני רוצה להמשיך ולשמור איתן על קשר עד שנחזור. אני יודעת שהשליחות שלנו חשובה כי היא עוזרת ליהודים לשמור על קשר עם היהדות וגם להתחבר ולעלות לארץ ישראל, לכן אני שמחה שהמשפחה שלי עושה משהו טוב ומיוחד.
אנשים לפעמים שואלים אותי – איך ברומא? האם היא יפה? האם את נהנית? והתשובה היא שכן, יפה וטוב לי, אבל בסופו של דבר, אני חושבת שאין כמו בארץ ישראל!