– יש לך כוח לספר לי סיפורים?
– בזכות זה שאני מספר סיפורים יש לי כוח.
(אורי אורבך ז"ל)
שנה חלפה מאז אורי אורבך הלך מאיתנו. אורי, שבזכותו העיתון שאתם מחזיקים בידיכם, ובזכותו ספרים רבים ואהובים (מתקן החלומות, מוקצה, אולי בשבת יזרקו סוכריות, ילדה כמוני, חכמינו לימינו ועוד ועוד) פשוט אהב לכתוב, ואת זה הוא עשה כבר מכיתה ג': עם יומן אישי ומחברת שירים ודפי סיפורים, ועד לפתקאות והגיגים על קטעי עיתונים וניירות טואלט.
לזכרו היקר של אורי אנחנו מפרסמים כאן באותיות שירים מתוך המחברת האישית שלו, שיחה של אורי עם פולקע – בובת התרנגול של התכנית "אסי וטוביה" בערוץ מאיר, וקטע מתוך היומן (הסודי בהחלט) שלו.
אורי משוחח עם פולקע
איך כותבים כל כך הרבה ספרים?
לא כותבים את כולם יחד. "חכמינו לימינו" ו"מה מברכים על גלידה" במקרה יצאו יחד. אבל פעם בשנה-שנתיים אני יושב בצד עם רעיון וכותב. יש לי גם ספר על מוקצה הכלב, אבל לא הבאתי אותו כי חשבתי שכלב ותרנגול לא יסתדרו. יש לי גם ספר "אסור להפוך תנין בשבת", אבל בטח גם איתו לא היית מסתדר.
מצוין, אל תביא בעלי חיים לכאן! אז תגיד, איך התחלת להיות סופר?
לפני הרבה שנים כתבתי בכל מיני עיתונים, ואז פנו אליי כמה אנשים נחמדים ואמרו לי: בוא תקים עיתון לילדים.
איזה כיף!
כן, זה היה כיף גדול.
הסכמת?
מה זה הסכמתי… היססתי לפחות עשרים שניות. ואז אמרתי: כן! איפה מתחילים? התחלנו והקמנו את עיתון אותיות. בהתחלה, בגלל שאין לך עוד אנשים שקוראים את העיתון, אתה צריך לכתוב בעצמך את הסיפורים, את המכתבים למערכת, להגיב למכתבים למערכת… וכך נכנסתי לעניין של כתיבה, והפכתי חלק מהקטעים לספרים, וכשעזבתי את עריכת עיתון אותיות, שקיים עד היום, המשכתי לכתוב ספרים על ילדים דתיים וספרים לכל הילדים וספרים על יהדות, בכל פעם אני מוסיף משהו. כתבתי בינתיים משהו כמו חמישה עשר ספרים, בלי עין הרע.
למרות שעשית מלאנתה דברים גם נכנסת לפוליטיקה.
נכון. אני אוהב לתת עצות לא רק לילדים אלא גם למבוגרים. אמרתי: במקום שאתן עצות כל הזמן (אתה יודע – אני נותן עצה, ותרנגולת נותנת ביצה…), עכשיו אלך לחוקק חוקים ולהביע את דעותיי.
כל הספרים שלך לילדים?
רובם, אבל כשאני כותב לילדים אני משתדל שגם ההורים יוכלו ליהנות מהספרים. לפעמים הילדים קטנים ולא יודעים לקרוא, ולפעמים הם יודעים לקרוא אבל אפשר להבין עוד דברים בקריאה עם ההורים, ולפעמים אני שותל רמזים שרק ההורים יבינו והם ירצו להמשיך ולקרוא…
אם ילד, או תרנגול כמוני, רוצים להיות סופרים, יש לך איזו עצה לתת, איך להתחיל?
כן. להתחיל.
להתחיל?
כן. זאת הדרך שלך לראות אם זה מתאים לך. הנה, אני אתן לך דוגמה. את לוקח דף ואתה מסתכל סביב. הנה, יש פה מדף של ספרים ושולחן, ואתה כותב שלוש שורות. "ישבתי ליד השולחן שהיה מעוקל וחלק. צבעו היה חום בהיר. אני אוהב את הצבע החום כי הוא מזכיר לי גם את האדמה וגם את צבע עורו של האדם. מסביב לשולחן ישב אדם עם שפם ומשקפיים ונשען על ידו האחת. הוא הרגיש בנוח וגם אני הרגשתי בנוח…" הנה, סתם, אני ממציא את זה עכשיו.
וואו, כמה דברים אפשר לכתוב על שולחן?
אין סוף. זה פשוט, אפשר לכתוב דברים רבים על כל דבר. זאת הדרך שלך רק להתחיל ולאמן את עצמך ולגלות אם יש לך כושר ביטוי ויכולת הסתכלות. אחר כך יש גם דמיון, ואתה מתרגל להתאמן… אני התחלתי לכתוב כבר בתור ילד קטן, בכיתה ב' או ג'. אחרי שלמדתי לקרוא ולכתוב כבר התחלתי לחבר חיבורים ושירים, קצת על המורים (בנימוס!), ראיתי שאני אוהב את זה, וככה זה הפך להיות התחביב שלי והעבודה שלי.
שירים מהמחברת
כָּתַבְתִּי שִׁיר יָפֶה קָצָר
עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים
עַל דָּא וְעַל הָא וְכָל הַשְּׁאָר
פְּרָחִים וְצִפּוֹרִים
סְתָם גִּבּוּב מִלִּים אֶחָד
בְּלִי שׁוּם כַּוָּנָה
שִׁיר רָגִיל לֹא מְיֻחָד
נוֹלַד בְּלִי מַנְגִּינָה.
לֹא מָצָאתִי שֵׁם לַשִּׁיר
וְהוּא מְאוֹד כָּעַס
תָּלִיתִי מוֹדָעוֹת בָּעִיר:
תְּנוּ לוֹ שֵׁם! קְחוּ פְּרָס!
בָּא אֵלַי בָּחוּר צָעִיר,
חֲלוֹם אָז הִתְגַּשֵּׁם
הִצִּיעַ רַעְיוֹן כַּבִּיר:
תִּקְרָא לוֹ בֶּן בְּלִי שֵׁם!
וְזֶה סוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר אֻמְלָל
שֶׁלֹּא הָיָה אָשֵׁם
כִּי כָּךְ נוֹלַד וְכָךְ גָּדַל
קָרְאוּ לוֹ: בֶּן בְּלִי שֵׁם!
*
כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל נְיַר טוֹאָלֶט
זֶה דָּבָר לֹא סִימְפָּטִי בְּהֶחְלֵט
כִּי הַנְּיָר נוֹעַד לִדְבָרִים אֲחֵרִים
וְלֹא בְּדִיּוּק לִכְתִיבַת שִׁירִים
אֲבָל עָשִׂיתִי זֹאת, חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת,
וְלֹא בִּגְלַל שֶׁאֲנִי סוֹבֵל מִמַּחְסוֹר בִּנְיָרוֹת
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁבַּמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי עַכְשָׁו
יֵשׁ לְנַצֵּל אֶת הַדַּף מִשְּׁנֵי צִדָּיו
בַּצַּד הָאֶחָד לִכְתֹּב מָה שֶׁבָּא לִי
וּבַצַּד הַשֵּׁנִי לַשִּׁמּוּשׁ הַנּוֹרְמָלִי
אָז אִם לֹא נִרְאֶה לָכֶם הָרַעְיוֹן הַחֶסְכוֹנִי
הִנְּכֶם מֻזְמָנִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּצַּד הַשֵּׁנִי
*
כָּל פַּעַם בָּאוֹטוֹבּוּס
כְּשֶׁזְּקֵנָה עוֹלָה
אֲנִי צָרִיךְ
לָקוּם בִּגְלָלָהּ
כִּי כָּל הָאֲנָשִׁים
מַבִּיטִים הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן
וּכְשֶׁהִיא כִּמְעַט נוֹפֶלֶת
הֵם שְׁקוּעִים בָּעִתּוֹן
וְרַק אֲנִי תָּמִיד
אֶת מְקוֹמִי מַצִּיעַ
וְכָל זֶה בִּגְלַל
שֶׁלַּחַלּוֹן אַנְ'לֹא מַגִּיעַ
*
כְּשֶׁקִּלַּלְתִּי הַדּוֹדָה אָמְרָה יֶלֶד רַע
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה לֹא כָּל כָּךְ נוֹרָא
כִּי כְּדֵי שֶׁשּׁוּב אֲנִי לֹא אֲקַלֵּל
הַדּוֹדָה קָנְתָה לִי סֻכָּרִיָּה עַל מַקֵּל