צלם מיכאל יעקובסון
כתב נולד – בנימין בונדר
גוש קטיף. שממה. דיונות של חול. יצחק רבין יישב ואריאל שרון פינה.
לא עובר יום שאין געגוע למקום הזה.
באחד מימי השני האחרונים הרגשתי את הניתוק חזק ביותר. ביום הזה היה מסע כיסופים – מסע שאליו מגיעים תלמידי שישית ממוסדות בני עקיבא, צביה ואמי"ת. מטרת המסע לחבר ולהזכיר את הניתוק מגוש קטיף.
הרוב הגיעו כשכבר החשיך. יצאנו למסע דרך תחנות שונות. בתצפית על האזור שבו שכן גוש קטיף הייתה הצגה יפה מאוד (לא ממש הבנתי את הרעיון), אחר כך כולם המשיכו ועברו בדוכן טעימות של ירקות שגודלו על ידי מתיישבי גוש קטיף, והיה גם סרטון על גוש קטיף ובו ראינו את אחד המגורשים מתאר את גוש קטיף, את הנסים שקרו טרם הפינוי, ואת החלק הכי עצוב: הפינוי. בסוף המעבר בין התחנות התקיים מופע מוזיקלי מרגש עם שיחות מחכימות ומדהימות עם מנכ"לי רשתות החינוך. במופע הופיעו בין היתר "ענבי הגפן" וישי ריבו ששרו ועוררו בנו שמחה וגעגועים. בעיניי מצא חן בעיקר השיר "מחר אור חדש יזרח".
כל משתתפי המסע רקדו ושרו ונכנסו לאווירה בצורה מלאה. עמדנו בחולות, באוויר הונפו דגלים ובקיצור היה מרגש (ודי רועש בשורה הראשונה). בנקודה מסוימת עלו לבמה נערים ונערות, חלקם היו מגורשי הגוש וחלקם תלמידים שבאו להראות כבוד והזדהות. היה סלפי קבוצתי של ישי ריבו והמנחה עם כל הקהל מאחור, והאירוע הסתיים בקריאת התפילה לשלום המדינה.
בסוף האירוע היינו עסוקים בלאסוף חלקים שנשרו מהקור. אני רוצה לציין שכל המופע התקיים ליד בתיהם של המגורשים שהתיישבו במקום אחר, בבית חדש. אירוע כזה יכול להעלות המון שאלות. לחלקן אין לנו תשובה, כמו לעובדה שהאזור שפונה מגוש קטיף לא באמת מיושב, והממשלה אינה מנסה להגיע להסדר, או השאלה של מה קרה לאחד הערכים היסודיים של המדינה שלא נוטשים את הארץ. אין לנו תשובות מספקות. אבל נקווה שהמסורת של מסע הכיסופים תימשך שנים רבות וכך יגדל דור של אנשים שיזכרו את הערך החשוב. שלא רק שלא נשכח את הערך של אהבת הארץ, אלא שניקח אותו למקומות חדשים.