כתב נולד הלל כהן
מאז שראיתי לראשונה את הסרט "אלאדין" של דיסני, חיכיתי.
חיכיתי ולא הפסקתי להמתין לג'יני הכחול שיבוא להציע לי שלוש משאלות (זה היה קצת מוזר. מצאתי את עצמי מתכננת מה אבקש כשהוא יגיע. אפילו לא היה לי 'אם').
לאחרונה שאלתי את עצמי פעמים רבות – "אילו קיבלת שלוש משאלות, מה היית עושה בהן?" אך השאלה הזו קשה יותר ממה שהיא נראית.
כמובן שבהתחלה אני חושבת על הדברים שאני צריכה (או רוצה) עכשיו. אבל אז אני חושבת, 'הממ, לא שווה לבזבז את המשאלות שלי על זה. בטוח יש משהו עוד יותר חשוב.'
יש המון דברים שבן אדם יכול לבקש: כסף, פריטי אספנות, טיסה ונופש חינם למדינה כלשהי- אבל זה לא קל כפי שזה נראה, לבקש שלוש משאלות.
אף בן אדם לא ירצה לבזבז הזדמנות שכזו. כדי לא להרגיש שהוא שורף את המשאלות, הוא יבקש, כנראה, משהו שהתאווה לו זמן רב, או משהו גדול שנראה שיסדר את החיים שלו- משהו גדול ובולט, בקיצור.
אבל לרוב טווח הראייה של אדם הוא קטן מאוד. הוא רואה רק צד אחד של העניין ולא את כולו. לדבר שיקבל עלולות להיות השלכות שלא ציפה להן.
ואם המשאלה תתגשם?
הדוגמא הטובה ביותר בעיניי לעניין הזה היא הסדרה המצויירת "קסם של הורים". בכל פרק הגיבור בן העשר מבקש מזוג פיות משאלה שלטווח הקצר תספק את מבוקשו. במשך כמה ימים הכול נראה נפלא, עד שבאמצע הסרט הוא מגלה שהוא לא חשב מספיק, ומה שביקש הולך להשמיד את העולם (או משהו בסגנון) ואז מתחיל הפסקול המאיים בו הוא חייב למצוא פתרון ומהר.
לרוב, בסרט, נותנים לצופים לראות באופן ברור מה הולך להשתבש. ("הלוואי שכולם מסביבי יהיו טיפשים כדי שאני אהיה האדם הכי חכם בעולם!") אפשר להניח שבחיים זה לא כל כך מובן מאליו.
לאור כל האמור, אני מקדישה המון מחשבה למה שאבקש. אם, למשל, אבקש להתגבר על מחסום הכתיבה שלי ושהספר שלי יהיה כתוב עד הסוף בצורה מושלמת, אולי אגלה שבעצם הייתי אמורה לקבל את ההשראה ממקור אחר או לעבור את תהליך כתיבת הספר בעצמי, או שהספר אפילו לא אמור להיות גמור ושבמהלכו הייתי אמורה לקבל רעיון לספר חדש. רק שסביר יותר להניח שלא אגלה את זה ואפספס בעצם חלק חשוב בכתיבה, ואולי בחיי.
אם אבקש להקים לתחיה מישהו יקר לי, ככל הנראה אפר את רצף המה-שלא-יהיה בעולם ואפריע לנשמה או משהו – בעיה שכיחה יותר בסרטים, ויותר ברורה – כך שמן הסתם הייתי מעדיפה להימנע מלהביע משאלה כזאת.
אני חושבת שגם היה יכול להיות נחמד לבקש משהו שיעזור לי לדבוק בהחלטות שלי לקראת ראש השנה. למשל, לבקש שאצליח לחסוך סכום כסף מסויים ולא להוציא שקל עד שאצליח.
ובכן, זה לא נשמע טוב. זה נשמע קיצוני. בסוף אפתח אובססיה לגבי הכסף הזה או 'אקח בהשאלה' את הסכום שאני צריכה כדי להגיע למטרה ולהשתחרר מהמשאלה- שתהפוך עבורי לקללה.
אם אבקש הררים של כסף, כנראה שאהפוך לבן- אדם אחר לגמרי בגללו ובגלל הקלות שבה השגתי אותו. גם אם אבקש רק את הסכום אני צריכה, אין לדעת מה היה אמור לקרות בתהליך הזה של חיסכון ומה לעולם לא אדע שהפסדתי. וכך זה ממשיך לגבי בקשת עבודה, זירוז מטלות ועוד.
אל תחכו לג'יני
נניח שעכשיו אני ממש רוצה לפגוש שחקן מסויים. אם הייתי מבקשת את זה ככה, סביר להניח שהג'יני הפזיז היה גורם לי להופיע באמצע הבית של האדם המדובר, מה שהיה מוביל להלם מוחלט מצד השחקן וככל הנראה למעצר על פלישה, או משהו גרוע יותר. לא בדיוק מה שרציתי (בואו נגיד שעדיף לחכות לכנס מעריצים או משהו). המחשבה על זה הייתה מובילה לניסוח מדוייק יותר של הבקשה, אבל אני חושבת שלרוב זה לא משנה איך תנסחו את המשאלה, מן הסתם תפספסו משהו ו… אהמ… אני אלך על "אכזבה גדולה וכואבת".
קשה למצוא את מה שאתה באמת רוצה, קשה למצוא את מה שאתה באמת צריך, ועוד יותר קשה להעביר את זה בצורה ברורה ומובנת. חוץ מזה, אי אפשר לסמוך על יצור מיתולוגי שיבין בדיוק למה התכוונת.
בקיצור, אני חושבת שעדיף לא להמתין לשד שיוצא ממנורה ופשוט לבקש מאלוקים שיקיים את הבקשות שלך. הוא יידע איך לשבץ אותן בצורה הנכונה בזמן הנכון. והוא מאה אחוז יבין מה אתה רוצה וצריך. עליו בטוח אפשר לסמוך.
מצד שני, אם איזו מנורה עתיקה ומאובקת מופיעה אצלכם, תרימו אליי טלפון, אני לא רוצה לפספס את זה 😉