מה זה בלאגן בשבילכם? בעיני, זאת מילה שמשליטה אימה. זה חוסר הסדר שמחשיך את עיני כולנו. (היי, אמא) זה גיבוב של חפצים שמישהו (לא אזכיר את שמי) התעצל להחזיר למקום. אני, בלגניסטית מושבעת, החלטתי לבדוק אם יש סיכוי לחדר מסודר אי פעם
קרדיט כתב נולד הלל כהן
אני בלאגניסטית.
ואני ממש שונאת בלאגן.
"מי שכח את הנעליים שלו בסלון, הלל?"
"של מי הבקבוק זה שמצאתי תקוע בספה, הלל?"
"מי השאיר פה את הספרים האלו, הלל?"
אני רוטנת ומשרכת רגליים לכיוון הסלון (או המטבח או החדר השני) ואמא שלי ממתינה ליד החפץ המלבב שגרר אותי ממקומי הנכון על המיטה. משפטים כמו "זה לא הייתי אני" לא עובדים כאן. אמא יודעת לזהות (חוץ מזה שסטטיסטית החפצים שלי הם תשעים אחוז מהבלאגן בסלון).
בתור נערה מבולגנת שובצתי במקום הלא נכון (או המתאים בדיוק – תלוי מאיזה זווית מסתכלים). אחותי הצעירה שגרה איתי בחדר לא יכולה לסבול בלאגן. נכון, גם אני לא אוהבת את זה, אבל למי יש כוח להתכופף ולהרים את הגרביים המלוכלכות משיעור ספורט מייגע?
גם מפריע, גם מלא השראה
הבלגן מפריע. הוא מציק בעין. לא נעים לנווט בין ערימות של גועל שאין כוח לסדר.הוא מעורר ייאוש, הוא מדכא, הוא מעצבן.
אני לא מכחישה שום דבר מהרשימה. אבל לפעמים, רק לפעמים… אני אוהבת בלאגן.
מסוג מאוד- מאוד מסויים.
אני מדמיינת את עצמי, אחרי שעבדתי המון זמן על תמונה שציירתי. מכחולים פזורים מסביב, צבע מרוח על הלחי, האצבעות ששימשו כמכחולים בשעת חירום מלוכלכות עד המפרק, הניילון שפרשתי מלא התזות של צבע והנייר הסופג המקומט מלא טביעות מכחולים. והציור שהשלמתי נמצא במרכז.
תמיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אני משאירה את הערימה הזו על השולחן לפחות כמה דקות. (מודה באשמה, לפעמים אני אפילו מצלמת.)
למה?
הסיבה הראשונה שלי- זה נראה מדהים. זה בלאגן של חיים, של יצירה, לפחות בעיניי. בסרטים שגדלתי עליהם, ממציאים ישבו מוקפים בניירות מקומטים מפוזרים על הרצפה. ציירים התלכלכו מכף רגל ועד ראש ולא באמת שמו על זה. לא מגניב?
הסיבה השנייה היא, שלמרות שיוצא ציור יפה ומסודר, נדרש בלאגן כדי ליצור אותו. (ולייד ערימות בקבוקי הצבעים והמכחולים המלוכלכים הציור נראה טוב יותר…)
הבלאגן מאוד קריטי מבחינתי כשהוא מגיע אל הלימודים.
אני מנסה לשמור על סביבה מסודרת על השולחן בכיתה, או לפחות לפנות מרחב מחייה מינימלי. אבל משום מה ערימת הניירות מתעקשת לגדול. המוח מסרב לצוות על האיברים הנחוצים להעברת החומש אל התא. יש פחות מדי דברים לא-חשובים שאפשר להכניס לתיק. ואני פשוט לא מסוגלת לעבוד בכזה אי- סדר. (מה גם ששכנתי האומללה לשולחן מתוסכלת ממני קשות.)
תמיד, למרבה הצער, אני מגיעה לבסוף חלק של הסדר היסודי. לפעמים מתוך דחף אנושי ורצון לסביבה נעימה, לפעמים מתוך דחף הישרדותי ורצון לשמור על הראש מחובר לצוואר (אוהבת אותך, אמא) ולכן אני מאוד רוצה להתחיל איכשהו בפרויקט סדר שבסופו, עם קצת עזרה מלמעלה, אולי אהיה קצת יותר מסודרת.
לסדר זאת אמנות
החלטתי ללכת וללמוד קצת על סדר (בבלאגן אני כבר מומחית, כאמור) והחלטתי גם לשתף אתכם. לכו תדעו מה יצא לכם מזה.
השיטה הראשונה ליצירת סדר היא הפנג שואי. הפנג שואי היא שיטה סינית עתיקה לסידור חפצים שמטרתה "להגיע להרמוניה עם הטבע". הפנג שואי התפתח בכלל כתורת לחימה (!) בחצרות הקיסרים הסיניים, שרצו לצבור כוחות ויתרונות אל מול שליטים אחרים.
במהלך המאה ה-20 החליט שליט סין מאו דזה- דונג שזה דבר מטופש וריק והוציא אותו אל מחוץ לחוק. מומחי תורת הפנג שואי נשלחו ל'חינוך מחדש' והספרים בנושא נשרפו.
כיום הפנג-שואי נפוץ בעולם כולו והנושא נלמד באוניברסיטאות בסין בהקשר היסטורי ותרבותי. גם בארץ אפשר למצוא ספרים וסדנאות בתחום, ויש אפילו אנשים שמעצבים את הבית שלהם על פי עקרונות הפנג שואי.
לדעתי יש איזה שורש הגיוני בשיטה הזו, כמו למשל תליית וילונות יפים על נוף 'לא הרמוני', הימנעות מהעמסה של יותר מדי חפצים בחדר וזריקת חפצים לא תקינים. אבל יש קטעים מוגזמים, כמו פנג שואיסטית אחת שנמנעת מתליית מראות. יש לה רק אחת קטנטנה בתוך הארון. לא נראה לי שסדר והרמוניה זה משהו שצריך להתמסר אליו בצורה טוטאלית. כמו כל דבר, אפשר לקחת דברים מסויימים מהשיטה הזו וליישם אותם. פשוט צריך לדעת מה לסנן ואיך לאזן.
לשמור רק מה שאוהבים
השיטה השניה שמצאתי נקראית שיטת קון מארי. זו שיטה שפיתחה אישה יפנית בשם מארי קונדו, יועצת מצליחה לארגון וסדר. היא פירסמה חמישה ספרים בנושא, וספרה הנמכר ביותר הוא "סוד הקסם היפני", שיצא לאור גם בעברית. בספרה היא מפרטת, צעד אחרי צעד, איך לסדר בקלות את הבית פעם אחת ולתמיד. השיטה מבוססת על סדר לפי קטגוריות של פריטים והיא גם טוענת שברגע שהבית יהיה באמת- באמת מסודר, הוא יישאר ככה.
העיקרון הבסיסי של השיטה הוא שאנחנו שומרים רק מה שאנחנו אוהבים ומשמח אותנו. הרבה מאד דברים שנמצאים ברשותינו תופסים מקום רב, למרות שהם לא בשימוש, סיימו את תפקידם, זמנם כבר עבר וכו'. על פי השיטה, מוציאים את כל הפריטים ממקומם (בגדים או ספרים, למשל) ועוברים על הפריטים אחד אחד עם השאלה הזאת – האם זה משמח אותי?
בשיטה הזאת אפשר לגלות שניתן להיפטר מהרבה חפצים אם רק בודקים עד כמה הם יקרים לליבינו. כל מה לא משמח, או שזמנו עבר, או שהוא כבר לא מתאים, או מקולקל – אפשר להיפרד ממנו לשלום.
מארי גם כותבת שברגע שהבית יהיה מסודר, גם בפנים יהיה סדר. יהיה קל יותר בעבודה ובחיים בכלל. מטרת שיטת הקון מארי היא ליצור סביבה בה אנחנו מוקפים רק בדברים שאנחנו אוהבים ושמשמחים אותנו. מדהים, לא?
חדר מסודר? זה אפשרי!
כל זה עשה לי חשק לקרוא את הספר שלושים פעמים ולארגן את כל הבית מההתחלה ועד הסוף. זה נראה קשה ואפילו מטורף, אבל ביקורות של אנשים שיכנעו אותי שזה אפשרי.
מישהי טענה ש"אחרי שני פרקים כבר מצאתי את עצמי עם חשק עז לסדר את ארונות הבגדים". מארי עצמה טוענת ש"מספר החפצים שלקוחות זרקו, מבגדים עד תמונות, הוא יותר ממיליון."
גיבוש דעה סופי: אשמח לנסות את השיטה הזאת, במיוחד עם ההצעה המפתה שגורסת שאם נסדר את הבית פעם אחת באופן סופי הוא יישאר ככה (כמובן שגם זה דורש קצת השקעה, לשים לב ששמים כל דבר במקום הנכון כל פעם.) האם אני אצליח? מקווה לעדכן שכן!