משנה: רכבות, מחבואים ונדודים בשלג: כתבינו יצא לטיול בסלובקיה, בעקבות מסע ההישרדות של סביו בשואה. יומן מסע מיוחד לרגל יום הקדיש הכללי שיחול בשבוע הבא
קרדיט: כתב נולד יהונתן דינור
לפני מספר חודשים, קצת לפני ראש השנה (ועל חשבון הלימודים!) יצאתי עם עם סבי, דוד (ארנסט) דינור, אבי ואחי לסלובקיה, בעקבות השורשים של סבא שלי, שנולד שם. בסופם של שני ימי טיסה ונסיעה מתישים הגענו לסטרבינסטיקה, עיר במרכז סלובקיה, משם תיכננו לצאת אל הסיורים שלנו.
יום ראשון למסע – פיישצ'ני
קמנו בבוקר, ויצאנו לכיוון פיישצ'ני, העיר בה נולד וגדל סבי. במהלך הנסיעה, סבא התחיל לספר לנו על ההיסטוריה הכללית בתקופתו שם. "לאחר שסלובקיה (שאז הייתה צ'כוסלובקיה) נתנה להיטלר ולגרמנים את חבל הסודטים שנמצא בצ'כיה, החלו להגיע דרישות של הגרמנים מהסלובקים לשלוח יהודים אליהם למחנות "יישוב מחדש". הסלובקים שמחו מאוד להיפטר מהיהודים, ואף שילמו לגרמנים 500 מארק על כל יהודי שהם "הואילו בטובם לקחת". בעירי, פיישצ'ני, היו השוטרים המקומיים אחראים על שליחת היהודים ברכבות לגרמניה. יום אחד, קראו השוטרים לאבי. הוא, שלא היה מוכן להקשיב לאימי שלא ללכת עם הגרמנים, עלה לרכבת המובילה יהודים בקרונות של בהמות לגרמניה. מאז לא ראיתי אותו יותר. לאחר המקרה הזה, אמי החכמה החליטה שהיא רוצה לברוח למקום שבו לא נהיה רשומים כתושבים, שם לא ידעו הסלובקים שאנחנו יהודים ולא ינסו לשלוח אותנו לגרמניה. היא החליטה לעבור למקום שבו היא גדלה ושם התגוררה אימה באותו מהזמן. היא מצאה צרפתייה שהסכימה לעזור לנו. אמי חיפשה את עצמה, אותי ואת ברוך אחי לאיכרים פשוטים, ונסענו עם הצרפתייה כשאנחנו תחת חסותה. ליהודים, יש לזכור, היה אסור לנסוע בתחבורה ציבורית ללא אישור".
לאחר הדברים האלה, נסענו בשתיקה עד שהגענו לפיישצ'ני. פיישצ'ני היא מרכז המעיינות החמים של סלובקיה, ומרוכזים בה המון בתי מלון מפוארים עם סאונות ובריכות מינרלים. פסענו ברחובות העתיקים, וסבא הצביע על הבית שבו הוא גר, בית הספר שבו למד, ואפילו המספרה שבה עבד אביו.
יום שני למסע – מיקולש
היום אנחנו נוסעים למיקולש, העיירה שאליה ברחו סבי אמו ואחיו לאחר שאביהם עלה על הרכבת. בדרך, כמו אתמול, סבא החל לספר. "בעיירה הזאת גרנו בחצר של בית אחוזה, עם עוד כמה משפחות יהודיות. יום אחד, החליטה אמי לשלוח אותי לדודי גזה, שהיה רופא וטרינרי ולכן בעל חסינות מהגרמנים. חייתי אצלו בערך שנה וחצי, וחיי שם אף היו טובים מאוד. בשלב מסוים, החליפה אמי אותי בברוך, על מנת שגם אני אהיה קצת איתה. ברוך, שהיה "ילד של אמא", לא הצליח להסתדר לבד אצל הדוד גזה, וחזר בערך לאחר שבועיים. מספר ימים לאחר מכן, הגיעו למיקולש השוטרים הסלובקים וחיפשו אחר יהודים. אותנו, שלא היינו רשומים אצל השלטונות בתור יהודים, הם לא לקחו, אף על פי שאמי התחננה שייקחו אותם, כיוון שחששה להישאר לבד ללא יהודים איתה. באותו זמן, היה מרד סלובקי בגרמנים, והצבא הסלובקי השתלט על אזורים נרחבים, והפסיק לשלוח לגרמנים יהודים. לאחר חודש וחצי דוכא המרד, ושליחת היהודים התבצעה ביתר שאת, הפעם בידי שוטרי אס.אס. בזמן הזה, נדדנו בין כפרים ועיירות רבים, בורחים מהרדיפות של הגרמנים. באחת הפעמים האלה, הגענו לכפר מיוחד מאוד, שבו נבקר מחר". בדיוק באותו זמן הגענו למיקולש. הסתובבנו בין הבתים הישנים, וראינו בדיוק היכן הם גרו והיכן כל זה קרה.
יום שלישי למסע – סטקרביצריצה
קמנו בבוקר, אכלנו בקוצר רוח וירדנו לאוטו, להתחיל בנסיעה. לאחר הסיפור של אתמול, התמלאנו במתח לקראת "הפרק הבא". התחלנו בנסיעה, וסבא, כמצופה, המשיך לספר. "היום אנו נוסעים לכפר מיוחד מאוד. היה זה בשיא החורף, באחת הפעמים בהם ברחנו מכפר אחד לאחר. הכל היה מכוסה בשלג, והיה קר מאוד. בכפר הקודם שהיינו בו, הודיעו לנו שכדאי להגיע לכפר הזה, כיוון ששם שולטים הפרטיזנים, לוחמי חופש שלחמו נגד הגרמנים. כיוון שהפרטיזנים לא שיתפו פעולה עם הגרמנים, אין לנו חשש להיות שם. הצעידה הייתה ארוכה וקשה, בכפור ובשלג. בשלב מסוים, מרוב קור ועייפות, פשוט נשכבתי על השלג וסירבתי להמשיך לנוע. עצרנו כולנו למנוחה קצרה, שהלכה והתארכה. נראה היה, שאנו הולכים למות שם קפואים ועייפים. בדיוק אז, הגיעו קצינים צרפתים ועודדו אותנו לקום ולהמשיך ללכת, מחשש שנקפא. ברבות הימים, הבנתי שאלה היו מוצנחים צרפתים, שהוצנחו באזור על מנת לכבוש אותו מהגרמנים. המשכנו ללכת, עד שהגענו לבקתה קטנה. שם עצרנו, וניסינו להוריד את הנעליים הקפואות. כאשר ניסיתי אני להוריד את הנעליים, לא הצלחתי, וגילינו שיש לי נמק ברגל. בעל הבקתה קרא לעזרה לתושבי הכפר, וביחד הם העלו אותי על אלונקה וסחבו אותי לכפר, שם גרנו עד לסוף המלחמה. בבוקר, גילינו שהכפר שהיה בשליטת הפרטיזנים, עבר בלילה לשליטת הגרמנים, מה שאומר שגם שם לא היינו בטוחים, אולם מפאת מצבי הקשה, לא עברנו משם ופשוט הסתתרנו מהגרמנים. באחד הימים, לאחי נמאס מכאבי האיומים, והוא החליט לקרוא לרופא גרמני שיטפל בי, יהיה מה שיהיה. הרופא טיפל בי למרות שהייתי יהודי, בעודו נאמן לשבועת הרופאים: לטפל בכל אדם ללא קשר לדתו, גזעו או מינו. לאחר שבועיים שבהם טופלתי בידי הרופא, גילו אותנו הגרמנים. הם הוציאו אותנו מהבית שבו התגוררנו, והעמידו אותנו בשורה לאורך הקיר, בכוונם לירות בנו. בדיוק באותו רגע, התחוללה התקפת פרטיזנים על הכפר, ועצרה את תהליך ההוצאה להורג. מי ניצח בקרב זה איני יודע, אולם זה גם לא משנה, כיוון שכבר למחרת הגיעו הרוסים ושחררו אותנו."
שותקים, יצאנו מהרכב והסתכלנו על הכפר. בשתיקה, גם חזרנו לאוטו, והתחלנו בנסיעה ארוכה לשדה התעופה.
לאחר מסע כזה, אני שואל את עצמי מספר דברים. האם אנחנו (בתור אנשים שחיים בערך שלושה דורות לאחר המקרים האלה) מבינים מספיק מה עבר על האנשים האלה? כמה אנחנו באמת חושבים על הדברים האלה ביומיום שלנו? וחשוב מכל: מה אנחנו עושים כדי שדבר כזה לא יקרה שוב?