כתב נולד יהודית כהן
פסח מתקרב ובא ואיתו גם כל מנהגיו השונים והמשונים. ניקיונות, הגעלת כלים, עוד ניקיונות, קושיות, מצות, ועוד מצות… בין מנהגיו הרבים של פסח ישנן גם, איך לא, את ארבעת הכוסות. זוכרים את החלק הזה בסדר? כשמנסים להישען לצד שמאל ולשתות בו זמנית וכשהיין נשפך על הבגדים החדשים פתאום מבינים כמה אנחנו חסרי קורדינאציה. אבל למה להיזכר בדברים הרעים? לכבודן של ארבעת הכוסות, (והאמת גם לכבודכם) יצאתי לסייר ביקב טורא, יקב אחוזה משפחתי בבעלותם של ורד וארז בן סעדון.
היקב עצמו ממוקם ביישוב רחלים אך הכרמים נמצאים על הר ברכה. כאשר הגעתי ליקב קבלה את פני ורד בן סעדון- בעלת היקב.
זכיתי בסיור קצר ביקב הסברים למיניהם על המכונות השונות ואפילו הצצה על חדר החביות.
הכל התחיל בכרם אחד
אז איך בעצם הוקם היקב? מסתבר שהכל בכלל התחיל בכרם אחד פשוט שורד וארז נטעו בהר ברכה לפני 20 שנה בדיוק. אך מה שהם לא ידעו זה, שהענבים שיצאו מאותו הכרם משובחים מאין כמותם. ואז, כאשר ראו את ערכם של אותם הענבים החליטו להקים כעבור כמה שנים יקב אחוזה משפחתי משלהם . והרי הוא, יקב טורא.
היקב, כידוע, הוא המפעל בו הענבים נהפכים ליין (לא, הם לא סוחטים את עצמם לבקבוק. מפתיע, נכון?). יקב טורא הוקם בשנת 2003 ומוגדר כיקב אחוזה משפחתי, כלומר שהיקב מייצר לעצמו את הגפנים ולא קונה אותם (מה שמתברר כלא מובן מאליו). בתחילת דרכם, שלחו ארז וורד את אחד היינות שלהם לתחרות בתור ניסוי, הם הופתעו ביותר כאשר זכו במקום הראשון, ומאז יקב טורא קוטף ניצחונות ומדליות ברחבי העולם.
מהבציר ועד לבקבוק
כמו שאמרנו, הענבים לא סוחטים את עצמם, אז איך בעצם נוצר לנו יין? התהליך מתחיל בבציר הענבים מהכרמים שבהר ברכה (בציר- קטיף הענבים), בתקופה קצרה בקיץ, בין אוגוסט לאוקטובר, בה הגפנים בשלים אך לא בשלים מידי. לאחר הבציר מחכים שהענבים יבשילו עוד קצת עד שהם מתחילים 'להיפצע', ואז מפרידים את הענבים מהשידרות, (נו, אתם יודעים… הענפים האלה) ומשם הם מועברים למיכלי תסיסה. מהי תסיסה? זהו תהליך בו השמרים הופכים את הסוכר שבענבים לאלכוהול. לאחר עשרה ימים במכלי התסיסה היין מועבר לחביות שם הוא מאוכסן שנתיים. שנתיים, רבותי! ואתם חשבתם שעשרה ימים זה הרבה? ייננים הם אנשים סבלניים! (כן! ככה קוראים לזה! יינן!) לאחר שנתיים בחבית היין עובר לבקבוקו, שם הוא נשאר עוד שנה ורק אז הוא יוצא לחנויות ומשם הישר לביתכם לכוס של אליהו הנביא…
הברכה התקיימה
כבר בתנ"ך מוזכר איזור הר ברכה כמקום מבורך לגפנים, ובכלל זה כל ממלכת יהודה. יעקב מברך את בנו יהודה בברכה "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן" ואכן בכל ארץ יהודה אפשר לראות גפנים עמוסים ופוריים. באחת הפעמים בגמרא בה מוזכרת ברכה זו מוזכר השם 'טורא'. וסמל היקב? פה זה כבר נהיה מעניין. מסתבר שטורא בשפה כלשהיא זהו הצריח של משחק השח-מט ומשם מגיע הסמל של צריח השח.
הכל נשאר במשפחה
כאמור, ורד וארז הם זוג נשוי, מה שהופך את היקב לעסק משפחתי ממש. עולם היין הגיע עד לשמות הפרטיים של הילדים. לאחת מבנותיהם קוראים הלל סמדר. ומה הקשר ליין? אז אני אחכים אתכם ואומר לכם שסמדר זוהי פריחת הגפנים. יפה, לא? כשאני שואלת על מדיניות העזרה ביקב ורד לא מהססת. כולם עוזרים כשצריך, הקטנים והגדולים. אם עסק משפחתי אז עד הסוף…
יאללה, תחרות עיוורת
יקב טורא זכה בפרסים כמעט בכל רחבי העולם. כששאלתי את ורד לגבי הצד הפוליטי, ואיך מסתדרים עם החרם שמטילים כל מיני גופים זרים על מוצרים מיו"ש, מסתבר שהאיכות מנצחת כל דבר, גם בתחרויות. תחרויות היין לרוב מתקיימות בצורה עיוורת, כלומר, שם היין והתווית מכוסים בבד כך שהשופטים יכולים לשפוט רק על פי הטעם וההרמוניות וטעם הלוואי ועוד כל מיני דברים שאנחנו לא מבינים ונבין לעולם… העובדה שהיינות זכו מעידה על הטיב והאיכות ואניני טעם לא ממהרים לוותר על התוצרת, גם אם היא מסומנת. המשפחה גאה ביינות שלה הם ובהיותם מיוצרים בישראל, למרות ההפסדים האפשריים הכרוכים בכך. הם בהחלט מראים לעולם שיין שמיוצר בישראל לא כל כך נורא ואפילו יותר טוב מרוב היינות המיוצרים בחו"ל…
סבלנות, חברים
לרוב, ככל שיין מתיישן יותר, כך הוא איכותי יותר. ייננים צריכים המון (!!!!!) סבלנות ובדיוק מהסיבה הזאת אני בחיים לא אהיה כזאת. אה, והם צריכים גם חוש טעם מפותח ויכולת לנסח כל מיני המלצות מליציות בגב הבקבוק (כבר קראתם את התוויות האחוריות עם המלצה על 'טעם עשיר ואגוזי עם סיומת פירותית של קליפת חרוב וארומת מנטה'?)
בהצלחה לכל השואפים אל המקצוע.. פסח כשר ושמח!