כתבה: יערה ענבר
איירה: נעמה להב
מה זה השביל הזה? תהתה רזיה. אני יודעת מה התפקיד של העיניים שלי, של האף, של הפה, אפילו של הגבות, אבל בשביל מה צריך חיבור כזה בין האף לפה?
רזיה מאד אוהבת להסתכל בראי הגדול.
בדרך כלל היא עומדת מולו ועושה לעצמה פרצופים, רוקדת ריקודים אפריקאיים או קופצת קפיצות ענקיות, כמו צפרדע, אבל היום היא דווקא עומדת בשקט, מתבוננת לאט לאט בכל איבר שבפניה : בעיניים השחורות שנראות לה כמו מערות עמוקות, בגבות הפרועות מעט, באף הקטן והשובב, בשפתיים שכמעט אף פעם לא סגורות, כי רזיה כל כך אוהבת לפטפט ולצחוק, בסנטר הנוטה קצת קדימה, כאילו רוצה כל הזמן להתרומם ולהסתכל לשמיים…
פתאם נעצר מבטה על שביל אחד, באמצע הפרצוף, שעד עכשיו בכלל לא שמה לב אליו, השביל שמחבר בין האף לפה, שהאמצע שלו שקוע ומשני צדיו גדות מוגבהות, כמו של נחל.
מה זה השביל הזה? תהתה רזיה. אני יודעת מה התפקיד של העיניים שלי, של האף, של הפה, אפילו של הגבות, אבל בשביל מה צריך חיבור כזה בין האף לפה? הרי אין גמדים קטנטנים שצועדים לי על הפרצוף ויכולים ללכת בתוכו…!
כששאלה רזיה את אמא, היא הושיבה אותה על ברכיה, חיבקה אותה, ואמרה: לשביל הזה, רזיהל'ה שלי, היה תפקיד חשוב מאד. כל תינוק, כשהוא נמצא בתוך הבטן של אמא שלו, פוגש מלאך. המלאך יושב אתו שם בפנים, בתוך הבטן, ומלמד אותו את כל הסודות של העולם, חכמות גדולות ונפלאות שאף אחד מאתנו לא יודע, אבל רגע לפני שהתינוק יוצא מן הבטן – נוקש המלאך באצבעו בדיוק כאן, מתחת לאף ומעל לפה, וברגע אחד – שוכח התינוק את הכל. השביל הזה שלך, רזיונת שלי – המשיכה אמא ונשקה לרזיה על גבי השביל – הוא הסימן לנקישה של המלאך. גם את ידעת הכל הכל כשהיית בבטן שלי, גם עלייך נקש המלאך ושכחת.
"אבל למה?" – שאלה רזיה בתדהמה – "למה צריך לשכוח אם יודעים כבר הכל?"
"לא הכל אנחנו מבינים, רזיהל'ה" – ליטפה אותה אמא – "ככה זה".
רזיה ממש כעסה. היא הרגישה כאילו לקחו לה משהו שהיה שלה, כאילו שדדו אותה. איך העז המלאך לקחת לה בחזרה את כל הסודות שהוא נתן לה?! מה, הוא לא יודע לתת מתנות?! כמה נפלא היה אם היתה יודעת הכל…"
היא החליטה לנסות להחזיר לעצמה את הסודות. בטוח שיש דרך שבה תוכל להיזכר בהם, הרי הם היו כבר בתוכה!
"אולי" – חשבה רזיה – "אם השביל הזה הוא מה שגרם לי לשכוח, אז אם רק אמחק אותו – אוכל להיזכר מחדש".
היא שבה אל הראי והסתכלה בבבואת השביל שלה בזעם. "אני אמחק אותך מהפרצוף שלי, שביל!" – פנתה אליו – אתה עוד תראה!".
היא רצה למגירת השידה והוציאה משם גליל של נייר דבק עבה במיוחד. גזרה ממנו חתיכה והדביקה אותה מעל שפתה העליונה.
"הנה, כך אלחץ עליך, שביל, כל כך חזק וכל כך הרבה זמן, עד שתתיישר כבר ותיעלם!"
רזיה הסתובבה כשרצועת נייר הדבק מסתירה את השביל, הלוך ושוב, הלוך ושוב, שרה לעצמה שלושה שירים שלמים, ארוכים במיוחד, ובבת אחת הסירה את נייר הדבק.
השביל נשאר בדיוק כפי שהיה.
רזיה היתה כל כך מאוכזבת, היא לחצה עליו באצבעותיה, שפשפה ומעכה, אבל שום דבר לא עזר. השביל נשאר במקומו ושום סוד לא חזר אליה.
פתאם הבזיק במוחה של רזיה רעיון חדש. היא רצה אל דודה איילת שבדיוק ישבה עם אמא במטבח ושתתה קפה. לדודה איילת היתה בטן ענקית, ועוד מעט יוולד מתוכה בן דוד חדש לרזיה.
רזיה הניחה לדודה איילת לחבק אותה, השיבה לה חיבוק ולאט לאט הידיים של רזיה גלשהו אל הבטן של דודה איילת.
"את בטח מתרגשת מהלידה המתקרבת, נכון מתוקונת?" שאלה איילת.
"כן" – קפצה רזיה על ההזדמנות – "אני כבר נורא אוהבת את בן הדוד החדש שלי. אני יכולה להרגיש אותו קצת דרך הבטן?"
"בטח" – ענתה איילת בחיוך והזדקפה מעט.
רזיה הצמידה את אוזנהּ אל הבטן של דודתהּ, והשתתקה. היא ניסתה להתרכז ככל יכולתה, לקלוט את הקולות מבפנים. היא יודעת שעכשיו המלאך שם, מלמד את הקטנצ'יק סודות ועוד סודות. אם תקשיב מספיק טוב – וודאי תוכל לשמוע גם היא, ולהיזכר.
רגעים ארוכים ישבה כך, צמודה צמודה, מרוכזת מרוכזת, אבל לא שמעה דבר, מלבד כמה רחשים קלים של האוכל המתערבב לו בתוך בטנה של איילת.
רזיה התרחקה מיואשת. התיישבה לה בפינה האהובה עליה, בין הספה לבין הקיר, והשעינה ראשה על ברכיה.
כשאמא הבחינה בכך היא קמה ממקומה, השאירה את איילת לבדה במטבח, וקראה אליה: "רזיה שלי, בואי אתי רגע לחדר שלך, אני רוצה לגלות לך סוד".
ברגע הראשון רזיה נשארה במקומה, עצומת עיניים, אבל אז, לאט לאט, היא הבינה משהו: לוּ לא היה המלאך נוקש עלי ומצייר לי את השביל – הייתי יודעת כבר את הסוד שאמא רוצה לגלות לי, לא הייתי בכלל מתרגשת לקראתו, לא הייתי סקרנית, לא הייתי שמחה שאמא קראה עכשיו רק לי, בלי איילת, לספר לי משהו רק של שתינו.
לוּ הייתי כבר יודעת את כל הסודות – לא היו עוד בעצם סודות,
ואני כל כך אוהבת סודות…
מבלי משים, החלה רזיה ללטף את השביל שלה.