אתרוג אחרי המלחמה

מאת ד"ר ארי גרינספן

לא תמיד היה קל ליטול ארבעה מינים. בגלות הקשה מסרו יהודים את נפשם על קיום המצווה, ושילמו כל מחיר כדי להשיג אתרוג לחג הסוכות. מדור מיוחד, עם ריח של הידור

אנו חיים בעידן הקלוּת: קל לבנות סוכה מודולארית, קל להניח סכך מחצלת "לנצח", קל להשיג את ארבעת המינים, הנמכרים כמעט כמו חלב במכולת. אפילו קישוטים לסוכה הם כבר מצרך זול ומהודר, שקנייתו קלה (ולא אחת גם יפה וזולה) מהכנתו.

חִשבו על אבותינו, שהיו סוחבים קרשים, ובונים סוכה בפטיש ובמסמר, דופן לדופן; שהיו כורתים ענפים לסכך, והיו שמחים על הימצאותו של אתרוג כשר אחד בעיירה, ולא חלמו על ארבעת המינים לכל ילד בכל בית.

בדיוק לפני שנה כתבתי פה על החיפוש אחר האתרוג המושלם בקהילות שונות: החל מפרדסי איטליה וכלה במִדבריות מרוקו ותימן.

לקראת סוכות המתקרב, אספר לכם על מסירות נפש אמיתית של יהודי אשכנז למען קיום מצוות ארבעת המינים.

האתרוגים שגרמו לפוגרום

עץ האתרוג מתאפיין בעלים קוצניים רבים, וייחודו הבוטאני בכך שאתרוגים קשישים דרים על אותו העץ לצד אתרוגים בני יומם. לא בכדי מגדירים חז"ל את האתרוג "פרי עץ הדר". "הדר" – כמו דירה, שהאתרוג חי על העץ משנה לשנה, ואפילו אתרוג זקן יכול לצמוח לצד אתרוגים צעירים וחדשים.

בארץ ישראל של לפני כ-150 שנים היה ענף גידול האתרוגים שמור בידי המוסלמים בלבד, ומרכזו היה ביפו, ביריחו בוואדי קלט ובאוּם אל-פחם.

בחודש אב היו היהודים יוצאים לפרדסים כדי לסמן אילו הם האתרוגים המהודרים למִצווה. בית הדין הספרדי (הידוע היום כבית הדין של עדות המזרח) שלט במכירות האתרוגים, וכל הכסף הלך לצדקה. לא כמו בימינו, שרבים מתפרנסים ממכירת האתרוגים.

האתרוג – כמו כל פֵירות ההדר – לא יכול לגדול במקום קר. יהודי אירופה שחיו במדינות הצפוניות לא יכלו לגדלם, והיו חייבים לייבא אותם. במאה ה-19 החלו פרדסנים בדרום אירופה ובארץ ישראל להרכיב (לחבּר) את גזע האתרוג, שנחשב לעץ חלש, לבסיס של עץ לימון, שהוא חזק יותר ועמיד נגד מחלות (כך, עץ האתרוג חי רק כ-15 שנים, לעומת עץ הלימון שיכול לשרוד כ-35 שנים). אבל ההלכה אוסרת על השימוש באתרוג מורכב.

זה גרם לבעיה גדולה מאוד, שכן קשה היה לדעת האם האתרוג כשר או מורכב רק על פי מראהו. בנוסף, החלו להופיע בשוק אתרוגים מדהימים ביופיים, שהגיעו מהאי היווני קורפו. המראה המושלם שלהם עמד בהתאם למחיר, שנסק לשמים.

הימים – לפני עידן האינטרנט או הטלפון. איש לא ידע בוודאות מהיכן הגיעו האתרוגים לעיירה הקטנה בפולין, רוסיה או גרמניה. כך היו מיליוני יהודים תלויים במדינות הקרובות לים התיכון, ועסקי האתרוגים גלגלו הרבה מאוד כסף. הדבר עורר קנאה, שהלכה וגברה כאשר מגדלי האתרוגים הקימו אִרגון, והעלו את מכיריהם של אתרוגי קורפו, מבלי להתחשב בעוני הרב ששרר אז באירופה. לפיכך קם הרב יצחק אלחנן ספקטור, ואסר על השימוש באתרוגי קורפו, בניסיון לשבור את המונופול. במקביל, החלה נפוצה השמועה שהאתרוגים המדהימים של קורפו מורכבים, ועקב כך פסקו יהודים רבים להשתמש בהם.

כל זה העלה את המתיחות באי קורפו בין היהודים לגויים. לקראת פסח של שנת 1891 נמצאה גופתה של בחורה בשכונה היהודית באי. מִיָד נפוצה עלילת הדם כאילו היהודים הרגו אותה כדי לאפות בדמה מצות. התחולל פוגרום ביהודי קורפו, שבמהלכו נרצחו 139 מיהודי הקהילה, ובנוסף התברר כי הגופה שנמצאה היתה בכלל של יהודייה תושבת השכונה.

המאורעות הללו היווּ נקודת מִפנה באתרוגי קורפו בפרט ובאתרוגים מרחבי אירופה בכלל, והחל מאמץ להפיץ אתרוגים מארץ ישראל בקרב יהודי אירופה.

האתרוג של אליהו הנביא

בימי מלחמת העולם השנייה לא היתה ליהודי אירופה כל אפשרות כמעט לקבל אתרוגים או לולבים הגדלים הרחק מריכוזים יהודים. עם סיום המלחמה, הצליחו כמה קהילות לקבל סט אחד ששימש את כל אנשי הקהילה לקראת החג הראשון כיהודים חופשיים.

בחור צעיר בשם צ'רלי סייגמן, שעבר את אֵימֵי השואה במחנה ריכוז יחד עם אחותו ואחיו הגדולים, לאחר שהוריהם נרצחו, הגיע לעשות את חג הסוכות בשנת 1945 אצל משפחה אומנת בהולנד. ממש במקרה קיבלה המשפחה את האתרוג היחיד שהיה אמור לשמש את כל יהודי העיר. כל הקהילה ציפתה בהתרגשות רבה לקיום מצוות ארבעת המינים, זו הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה הנוראה, חמש שנים לפני כן.

האתרוג היה מהודר, צהוב ויפה, ולוֹ פיטם (התוספת הקטנה הבולטת מהפרי, שבדרך כלל איננו רגילים לראות בארץ, בשל הזן הגדל כאן). ההלכה קובעת שאתרוג הגדל ללא פיטם – כשר, אך אתרוג הגדל עם פיטם שנשבר ונופל, אינו כשר ואין להשתמש בו.

צ'רלי השכים קוּם מוקדם בבוקר, וכדרך ילדים גברה עליו סקרנותו, והוא חשק עד מאוד לראות את האתרוג. הוא התקרב בלאט לקופסה הקטנה, שבה נח "האוצר" – האתרוג, ופתח אותה. האתרוג נח לו בקופסה, צהוב ריחני. צ'רלי לא התאפק, שלח את ידו, והוציא את הפרי בעדינות מן הקופסה. לפתע, מעשה שטן, החליק האתרוג היחיד של הקהילה מידיו. צ'רלי הרימו בחלחלה, וגילה כי הפיטם נשבר. הוא הבין איזה אסון המיט על הקהילה, כאשר פסל במו ידיו את האתרוג היחיד שהיה כשר לברכה. הרגשתו האיומה לא השתפרה כאשר שמעו על כך חברי הקהילה שכל כך ציפו לקיים את המצווה לאחר המלחמה.

למרות זאת, הגיעו כולם לתפילת השחרית, כשלפתע פתאום נפתחה דלת בית הכנסת, ואיש זר נכנס. אף אחד לא הכיר את הזר, ואיש לא ידע מניִין בא והיכן הוא ישן, אך בידו היתה קופסה קטנה. הוא הוריד את טליתו, ופתח אט-אט את הקופסה, שבתוכה נח אתרוג מהודר לשימוש הקהל.

שמחה של מִצווה הציפה את הקהילה הקטנה, וכולם בירכו בהתרגשות. אחרי התפילה עזב האיש, ולעולם לא חזר עוד לקהילה.

וצ'רלי הצעיר? הוא גר היום בארץ עם אשתו, ילדיו ונכדיו, ועדיין מאמין שאולי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו ביקר אותו באותו חג סוכות מופלא.

הוא נוסע לחורים בכל קצה בגלובוס, ומחפש אחר שרידים של קהילות יהודיות נידחות במטרה להחזיר את המסורת האבודה שלהן. הוא ביקר במדינות שכף רגלו של ישראלי לא דרכה בהן, חפר במרתפים חשוכים ומצא אוצרות מופלאים. הוא ד"ר ארי גרינספן – מוהל, שוחט, רופא שיניים וסוג של אינדיאנה ג'ונס יהודי – וזה המדור שלו.