אין פה כסף וזהב 1

מאת תמר הירדני

בימי קדם נקברו אנשים עם תכשיטים, מטבעות ואבנים טובות, כדי שתהיה להם "צידה" לעולם הבא. רגע, אל תצחקו. לאנשים אז (כמו היום, אגב) לא היה מושג מה בעצם קורה שם, בעולם הבא, ובמה כדאי להצטייד כשמתדפקים על שערי גן עדן. היום מקובל לחשוב שהציוד הדרוש הוא סל מצוות ומעשים טובים, אך אז חשבו במונחים חומריים יותר: כסף.

אי אפשר לדעת האם בזבוז הרכוש הזה היה שווה למת ולמשפחתו, אך מה שבטוח, העסק היה שווה מאוד לשודדים. אלו היו פורצים באישון לילה למערות הקבורה, ועם כל הכבוד לעולם הבא, היה מרוקנים את כיסי המת כבר בעולם הזה. הדבר הרתיח מאוד את משפחות המתים, שזעמו על הגניבה ועל חילול כבוד המת. כדי לעצור בעד שודדי הקברים, הומצאו שיטות משוכללות לנעילת פתחי המערות, כמו דלתות אבן כבדות, אבני גולל עצומות ומלכודות פתאים מפחידות. אמצעים אלה הקשו כמובן על השודדים, אך לא ממש עצרו אותם. אדרבא, ככל שהקבר היה חתום ושמור יותר, כך הוא משך אליו שודדים סקרנים רבים יותר.

הקללה על המשקוף

יהודי עשיר אחד שחי בירושלים לפני כ-2,700 שנה היה מוטרד מאוד מסוגיית שודדי הקברים. הוא הספיק לחצוב לו עוד בחייו מערת קבורה מפוארת במצוק שמול עיר דוד, ואף לקבור בה את המשרתת המסורה שלו, שנפטרה כמה שנים קודם לכן (אל תדאגו, היה מקום לשניהם). האיש חשש ששודדי קברים יפרצו למערה לאחר מותו, יפזרו את עצמותיו ועצמות המשרתת ויגנבו את כל הכסף, הזהב, התכשיטים, הקמעות ושאר אבני החן שהתכוון לקחת עמו לעולם הבא.

מנעולן ירושלמי סיפק לו את אמצעי הסגירה המשוכללים ביותר, אך החששות הוסיפו לכרסם בו. לבסוף עשה מעשה: העמיד סולם בפתח המערה, טיפס עד לראשו, חרט על המשקוף את המילים "זאת קבורת" והוסיף את שמו, מקצועו וגם הבהרה לשודדי ארצנו: "אין פה כסף וזהב, כי אם עצמותיו ועצמות אמָּתוֹ אִתו".

מרוצה, ירד האיש מהסולם, אך החששות סירבו להיעלם. "האם הכתובת תבריח את השודדים?" תהה, "או שמא מקצועי הנכבד והמילים 'כסף וזהב' רק יפתו אותם לפרוץ פנימה?" הוא הרהר ארוכות בדבר, ולבסוף חזר וטיפס על הסולם בהחלטה נחושה. ביד בוטחת חרט עתה את המשפט הגורלי: "ארור האדם אשר יפתח את זאת!" את המילה "ארור" שִרטט האיש באותיות ענק, כדי שגם שודד ששכח במקרה את המשקפיים בבית, ידע מה צופן לו גורלו אם יעז לפרוץ למערת הקבר החתומה.

האם אתה זה, שמילקיהו?

כל שנותר לנו עכשיו, אלפי שנים אחרי שהאיש וכל השודדים כבר מתו מזמן, הוא לברר מי הוא בעצם היה, מניין לו הכסף הרב ומה עלה בגורל עצמותיו ורכושו.

זוכרים שסיפרנו שבתחילת הכתובת רשם האיש את שמו ואת מקצועו? למרבה הצער, פגעו שיני הזמן באותיות, ומהשם עצמו נותרו רק שלוש האותיות האחרונות: יהו. מה היה השם המלא? ירמיהו? חזקיהו? שמילקיהו? חכו, תיכף נגיע לזה. כך או כך, דווקא המקצוע של אדון "יהו" השתמר היטב, והוא "אשר על הבית".

התואר המיוחד "אשר על הבית" מתייחס לסוכן הבכיר ביותר בממלכה, שהיה ראש לכל השרים ב"בית", הלוא הוא ארמון המלך. התואר המלבב מופיע בסך הכול שבע פעמים בתנ"ך ביחס לאנשים שונים, ובדיקה מדוקדקת מעלה כי רק שמו של אחד מהם – עובדיהו – מתאים לכאורה לכתובת. למה לכאורה? מפני שעובדיהו היה אמנם סוכן בכיר מאוד בממלכה, אבל בממלכת ישראל אי שם בצפון ולא בממלכת יהודה שבירתה הייתה ירושלים. למרבה הצער, שתי הממלכות העבריות היו נתונות בימיו של עובדיהו בסכסוך מר, ולפיכך תגידו אתם – האם בתנאים אלה היה עובדיהו מתקין לעצמו מערת קבורה בלב בירת האויב? (שאלה רטורית, נא לא לענות).

השוויצר שחצב לו קבר

הסוכן היחיד מהשביעייה, אפוא, המתאים למערת הקבורה מכל בחינה, הוא שבנא, שהיה "אשר על הבית" בארמון המלך חזקיהו, אך מה לעשות והשם 'שבנא' לא ממש מסתיים ב'יהו'?

הארכיאולוגים נחמן אביגד ויגאֵל ידין הציעו שאולי שבנא נקרא גם שבניהו (כמו שעזרא נקרא גם עזריהו, אחא נקרא גם אחיהו וכדו'). אם הם צודקים, הרי שהדבר מסתדר מעולה עם התיאור בתנ"ך על הנביא ישעיהו, שהתעצבן על רהבתנותו (כלומר שוויצריותו) של שבנא, שחצב לו מערת קבר מפוארת בירושלים: "כֹּה אָמַר ד'… לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה, עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת. מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר?" (ישעיהו כ"ב, ט"ו-ט"ז).

האם היה זה אכן שבנא התנ"כי, או שמא סוכן "אשר על הבית" אחר – זאת לא נדע לעולם. מה שכן, נראה שציפייתו כי הכתובת תרתיע את השודדים נכזבה, שכן לא רק שהעצמות והרכוש נעלמו כולם זה מכבר, אלא שבמשך דורות שימשה מערת הקבורה כבית מגורים לאנשים שונים. בשלב מסוים נעלמה המערה כליל תחת מפולות עפר ואבנים, ומעליה נבנו בתי הכפר סילואן. המערה נתגלתה שוב רק בשנת 1870, ונחקרה בידי הארכיאולוג הצרפתי שארל קְלֵרְמוֹן-גָּנוֹ. הלה החליט כי הכתובת חשובה מכדי לעמוד בבדידות בראש מצוק בירושלים, ולכן חצב (בחוצפתו, יש לומר) את כולה, עקרה ממקומה והעבירה למוזיאון הבריטי בלונדון.

כל שנותר לכם לעשות עתה הוא לגייס את העברית הנאה שבפיכם, ולפענח אות אחר אות את הכתובת, בעזרת המפתח העברי הקדום. בהצלחה!