מאת איה גולדשמיד
כל אדם שלישי בעולם חי על אורז, אבל לא קל בכלל לגדל את הזהב הלבן והמזין הזה.
דבר האמא: אם תקראו את הכתבה, אולי תעריכו את האורז ששמים לכם בצלחת
התייר ניצב משׁתאה אל מול הביתן היפהפה. הוא ריתק אותו מכל כיווּן שהסתכל עליו. המקום היה מעוצב בצורת פעמון, ושילובי הצבעים והקישוטים העדינים השתלבו למלאכת מחשבת עוצרת נשימה. 'זה לא נראֶה כמו בית מגורים', רצו המחשבות בראשו. 'מה מסתתר שם, בפנים?'
כאילו כוח בלתי נראה דחף את ידו לעבר הידית. אבל חלקיק שנייה לאחר שהוריד אותה מטה ופתח את הדלת, נשמעה צעקה מחרישת אוזניים. כשהסתובב, הבחין שהיא בוקעת מגרונה של ילדה קטנה יחפה וזבת חוטם, המביטה בו בעיניים מאשימות.
הוא נרתע לאחור. רק שלא יחשבו שהוא גנב, זה הדבר האחרון שעלה על דעתו. זו הסקרנות שהיתה שוב בעוכריו.
הילדה כבר לא היתה שם. היא רצה ממנו והלאה להזעיק עזרה נגד הפולש המסוכן. האִינְדוֹנֶזִים האלה, הוא כבר לא ניסה להבין אותם. כמה חודשים שהוא מטייל באיים בדרום-מזרח אסיה, והמקומיים נראו לו משונים יותר ויותר. אי אפשר היה להביט על ההתנהגות שלהם בעיניים של היגיון מערבי. לפעמים תהה אם יש להם מקום בראש לעוד משהו מלבד ערֵמות של אמונות תפלות?
הוא הציץ אל תוך החרך הצר של הדלת הפתוחה. מאות שקים היו מונחים שם, שקי יוטה גסים. מִפִּתחו של אחד השַׂקים הציצו גרגירים לבנים של… אורז.
הילדה חזרה עם הוריה. הם צעקו לעברו מרחוק והניפו ידיהם בתנועות דרמטיות. "חבורה של היסטריים", גיחך לעצמו, אך מתוך אינסטינקט של הגנה עצמית נעמד בתנוחת חרטה חפוית ראש.
"מצטער", קד לבאים, כשהוא מניח יד על חזהו.
"זהו בית האורז", תקף אותו הגבר באנגלית משובשת. "שם גרה רוח האורז. אסור להפריע לה".
"מצטער", פלט שוב, ופנה ללכת.
ייקח לו זמן עד שיוכל להזמין שוב במסעדה אורז מוקפץ. רוחות באוכל לא מוסיפות לו תיאבון.
"טאהן קאהו לאיו רו יאנג?"
מוצאו של האורז לוט בערפל. אף אחד לא יודע בדיוק מאיפה האורז הגיע, אבל יש מקומות בהודו שבהם אפשר לפגוש אורז–בר בטבע הפתוח, וכמו כן גם בבורמה, בתאילנד ובדרום סין. משערים שמשם יצא לדרכו האורז הקדמון.
האורז איננו מאכל מודרני. את האורז גידלו בדרום-מזרח אסיה כבר לפני אלפי שנים. גרגירי האורז התגלגלו מסין לפיליפינים, ויפן זכתה לכינוי הכבוד "מיזומונו" – "הארץ של האורז המפואר".
אבל אל תטעו לחשוב שהאורז השתלט על העולם בסערה. הסינים העתיקים העדיפו דוֹחן (מין של דגן) על פניו, וגם בתבליטי קיר קדמוניים במזרח מככב הדוחן המזין. האורז נאכל מִדֵי פעם, חיוור ושקט, לא מנחש שיומו הגדול עוד יגיע.
הרומאים נתקלו באורז בקשרי המסחר שלהם עם המזרח, המצרים ייבאו אותו מהודו, ומאז הם מגדלים אותו בעמק הנילוס, ולארצות הברית ואוסטרליה הגיע האורז רק במאה השנים האחרונות.
כיום אנו עדים לתקופת הזוהר של האורז. אורח הנכנס הביתה בדרום–מִזרח אסיה מתקבל פעמים רבות בברכה: "טאהן קאהו לאיו רו יאנג?" ובמילים שלנו: "האם כבר אכלת אורז?" בדיוק כמו שאצלנו מציעים כוס קפה.
כך תגַדלו אורז
אם חשבתם שקל או זול לגדל אורז – טעיתם בגדול. על כל שק אורז משלמת קבוצה שלֵמה של אנשים עייפים בכמה ליטרים של זֵיעה.
השלב הראשון בגידול האורז הוא החרישה. ברוב המקומות בדרום–מזרח אסיה לא משתמשים במכונות מודרניות, אלא חורשים במחרשת עץ רתומה לצמד שוורים או פרות. תוך כדי החריש מנצלים את ההזדמנות, ומדשנים את האדמה בזבל בהמות, בוץ עשיר, סיד או כל מה שעשוי להשביח את הגידולים.
בינתיים, בשביל לא לבזבז זמן, זורעים את גרגירי האורז בחלקה קטנה בצד – המִנְבָּטָה, ונפנים להציף את השדה במים. לאחר ההצפה המעייפת, בה מערבבים החקלאים את הבוץ עם המים למעין "שוקו" סמיך במיוחד, מגיע זמן השתילה. שתילי האורז מהמִנְבָּטָה כבר תפסו גובה, ומחכים להישתל בחלקות המוצפות.
השיבולים מתחילות לפרוח לאחר כחודשיים. השדה יפהיפה, הריח עדין ומיוחד, אבל רק לאחר ההפריה (כשהאבקנים בפרח מגיעים לעמוד העלי) נוצר גרגר האורז. בהתחלה הוא רך לחלוטין ונקרא "אורז חלב".
וכעת הגענו לשיא הסיפור – הקציר. מעל השיבולים אפשר להבחין בבני אדם רבים – גברים ונשים, ילדים וזקנים – רכונים, ובידיהם מגל או סכין פשוטה.
לאחר מכן נשאר רק לייבש את הגרגירים. איפה? בכל מקום שרק אפשר: על הכביש, על הגג ואפילו בגן המִשחקים. בערב מחזירים את הגרגירים לשַׂקים, כדי שהלחוּת באוויר לא תרטיב אותם. מחר בבוקר ישובו ויפזרו אותם.
המהפכן
האורז הוא לא רק ערֵמה דוממת של גרגירים מהבילים על הצלחת. לא פעם הוא חולל מהומה. בתקופות בהן היה האורז מצוי בשפע, אוכלוסיית האנשים הניזונים ממנו הלכה וגדלה, ומלכים ואנשי דת הלכו והתעשרו.
האיכרים שגידלו את האורז ציפו גם הם לקבל את שכרם. לאו דווקא בממון. היו להם ציפיות מאנשי הדת שידאגו למזג אוויר טוב ולהרי געש רגועים. מהמלכים הם ציפו להשכין שלום בין כולם: אנשי הדת, בני האדם, רוחות השמיִם והאדמה.
גם מדינות הוקמו בזכות האורז, על אדמות פוריות בעמקי נהרות בתאילנד, למשל. אפילו אִרגון חברתי קם בזכות האורז: "סובאק" שמו. באי בָּאלִי שבאִינדוֹנֶזְיָה, האיכרים שמשקים את שדות האורז שלהם מאותו מקור מים, לא מסתכסכים כמעט אף פעם. כולם חברים ב"סובאק", שנוסד לפני יותר מאלף שנה. האִרגון מפקח על ההשקיה, על תיקון תעלות וסכרים, על מניעת גנֵבות מים ועל הרגעת הרוחות בקטטות בין שכנים. ה"סובאק" מחליט גם מתי שותלים, מתי קוצרים ומתי חוגגים פסטיבל.
בכלל, מהאורז ניתן להכין יין, בירה, שמן בישול, סבון, קרם הגנה נגד השמש ומזון לבהמות, ובסין מייצרים ממנו אפילו חומר גלם לתעשיית נייר. אבל האורז הוא קודם כל מאכל אדם.
כבר לפני חמישים שנה החלו מומחים להזהיר על רעב כבד, אם לא תוגדל כמות האורז בעולם. עשרות שנים מנסים לחפש את זן האורז שיניב הכי הרבה יבול. בשנות השמונים נמצא סוף-סוף הזן המנצח, המוכלא מהמון זנים שונים מאסיה. יבוליו עצומים, והוא קשוח מספיק לשרוד מול המזיקים בשדות. למומחים נותר רק להשיק כוסיות של יֵין אורז, ולהתפלל שלא ייגמר לעולם.
האורז טובע
כאורז שתול על פלגי מים. איכרים פיליפינים עובדים בשדות האורז
מים רבים זורמים בשדות האורז. אבל בעבר האורז לא היה צמח שחי במים.
יבול אורז הגדֵל בשדה מוצף במים גדול פי–20 מאורז הגדֵל בשדות יבשים. המים שומרים שלא יהיה לאורז חם מִדַי, ואפילו מונעים מעשבים שוטים להפריע. איכר חכם משכן בשדה האורז שלו דגים או ברווזים, שיבלו בנעימים במים, וידשנו את השדה בצואתם.
גובה מים בשדה האורז נע בין חצי מטר לשני מטרים, וכל שקית אורז שקנינו בסופר הושקתה בערך ב-5,000 ליטרים של מים!
פינת הדִילֶמוּוּוּ
אורז חום. למה הוא יקר יותר?
אחרי שמייבשים את הגרגירים, מקלפים את המוץ (הקליפה העבה) ומקבלים את האורז החום המלא. אם מקלפים גם את הקליפה הדקה, ומלטשים את הגרעינים – מקבלים את האורז הלבן…
אז למה אורז חום-מלא יקר יותר, אם הייצור שלו פשוט יותר?!
הידעתם? האורז מזין כל אדם שלישי על פני כדור הארץ. תושבי אסיה אוכלים מִדֵי יום שתי ארוחות הכוללות אורז,