צעצוע בגטו

מאת חנה גולד

הפטיפון
משפחת סודצקי ממינסק (ביילורוסיה) קיבלה את הפטיפון הזה מדודה רוזה, אחותה של אמא יוכי. כאשר אמא יוכי, אבא ראובן, מרגריטה ושני האחים התאומים עברו לגור בגטו, חגגה מרגריטה יום הולדת, ואבא ואמא נתנו לה את הפטיפון במתנה. מרגריטה רצתה שכולם ידעו שהפטיפון הזה הוא רק שלה, ולכן היא חרטה עליו את השם שלה. מרגריטה וכל המשפחה נרצחו באכזריות בפוגרום, ודודה רוזה מצאה את הפטיפון אחרי המלחמה והביאה אותו ל"יד ושם".

הציורים
אמא של נלי טול סיפרה לה סיפורים בגטו בלבוב (פולין), ונלי הייתה מציירת אותם. הרבה מהציורים סיפרו את סיפור חייה של נלי לפני המלחמה, כאשר היה לה בית חם ויפה כמו לכל הילדים בעולם.
כך מתארת נלי את אחד מהסיפורים שלה, במכתב שכתבה לאחר המלחמה:
"מקרה מזל – פנטזיה –
סיפורה של ילדה – מעין סינדרלה שהייתה לה אם חורגת מרשעת. יום אחד ברחה. הילדה מצאה ארמון ובו נסיכה יפה. היא הוזמנה להישאר בארמון עם הנסיכה, ומאז אותו 'מקרה מזל' היא חיה באושר שנים רבות.
מציאות –
הריהוט, הפסנתר, הספסל, החדר הכחול, צוירו מזיכרון הדירה בלבוב לפני המלחמה. חיינו חיי נוחות בעיר, לאבי היו מספר דירות בעיר וחסכונות בבנקים בשוויץ, הוא היה סיטונאי. השמלה הכחולה גם היא 'אמתית' מן הזיכרון".

הבובה ג'רטה
כאשר מסרה אוה מודבל-מסט את הבובה ג'רטה, שהייתה החברה הכי טובה שלה במשך כל ימי המלחמה הארוכים, ל"יד ושם", היא כתבה לה מכתב פרידה:
"שלום לך, בובתי ג'רטה!
אני נפרדת ממך בלב כבד, אינני יודעת אם זה המעשה הנכון. למסור אותך לאיזה גברת זרה מ"יד ושם" ולהמשיך את קיומך בין חפצים וזיכרונות עצובים של אנשים זרים או ילדים זרים. אולי ילדי היו שומרים עליך טוב ואולי לא? אני יודעת שאני עוזבת בידיהם 'תרמיל כבד של זיכרונות' גם בלעדייך… ואולי מוטב כך?
היית חברתי למשחקים בימים מאושרים, ואולי את תוכלי לספר, ובעיקר לילדים 'של היום', מה ראית ואיפה היית אתי, סיפור עצוב וגם 'עליז' מפני שניצלתי…
ג'רטה יקרה, תהיי את העדות האחרונה של עדות איומה – שאף ילד בעולם לא יעבור עוד דבר כזה!… ואולי באחד הימים אבוא לבקר אותך, הרי אין לי קבר אחר לאבי ולסבא וסבתא, ורק 'יד ושם' ואולי גם ילדי ונכדי יבואו ולא תהיי לבד שם. אולי תפגשי צעצועים ובובות שהיו במקומות גרועים יותר – ובכל זאת ניצלו.
בובתי היקרה, היום הפכת לחלק בלתי נפרד מעם שקם לתחייה! מתוך אש ועפר.
תהיי בליבי תמיד,
אווה".
הורס רוזנטל מהמחנה 'גירס' שבצרפת הכין חוברת. הוא מספר שם את הסיפור של המיקי מאוס שלו, שמתאר את החיים בתוך המחנה בעיניים של מיקי מאוס. גירס נשלח לאושוויץ.

שיר שכתב ילד בגטו:
חלום
כשאגדל ואהיה בן עשרים,
אצא לראות העולם המקסים.
אתיישב בתוך ציפור עם מנוע,
אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה.
אתעופף לי אשוט ואחוג
מעל העולם היפה הרחוק.
אחלוף מעל נהרות וימים,
אל השמים אתרומם ואפרח,
עננה אחות לי והרוח אח.
אתפעל מנהרות הפרת והנילוס,
אראה את הפירמידות והספינקס,
במצרים העתיקה של איזיס האלה.
אחלוף על פני מפלי הניאגרה
ואטבול בחומה הצורב של סהרה.
ארחף מעל צורי טיבט שטופי עננים
ומעל ארצם המסתורית של הקוסמים.
וכשאחלץ מהשרב היוקד, האיום,
אסתובב ואעוף אל קרחוני הצפון.
וכך, מתבשם מקסמי התבל,
אל השמים אתרומם ואפרח,
עננה אחות לי והרוח אח.

משחק הזיכרון
הילדים במחנות היו גם משחקים. הם המציאו לעצמם כל מיני משחקים מעניינים, ואף שיחקו במשחקים רגילים של לפני המלחמה.
חנה פישל הייתה מדריכה בבלוק הילדים במחנה והיא קצת שינתה את משחק הזיכרון המוכר. הנה כמה מהכללים שהיא כתבה:
"
1) יושבים במעגל. אחד החניכים חושב על דמות היסטורית.
2) המשתתפים חוקרים אותו בשאלות שעליו לענות רק כן או לא. את השאלות שואלים על פי סדר מוגדר מראש.
3) במהלך שאלות אלו היו החניכים נעים במהירות מתקופה לתקופה, היינו כאשר הראשון שואל, השני עסוק בהכנת השאלה שעליו לשאול. כך הוא מחפש את הדמות ההיסטורית. דמות זו מתחלפת לאחר תשובת הבוחר.
שינו זה חייב לעיתים שינוי בפתרון עליו חשב השואל הבא. הכול נעשה במהירות ופיתוח בו זמנית: שליטה בדמויות היסטוריות, זיכרון, מתח ועניין. משחק זה נמשך לאורך שעות".

ראיון עם הילד לולק – הרב ישראל מאיר לאו, יושב ראש מועצת "יד ושם"

אומרים שילדים שעברו את השואה האיומה הם היו ‘אנשים קטנים’. האם לדעתך לילדים האלה לא הייתה ילדות, או שאולי דווקא עצם היותם ילדים עם דמיון מפותח ויצירתיות הקל עליהם את ההתמודדות?
קשה מאוד לענות על השאלה הזאת. כל ילד הוא עולם בפני עצמו.לכן אני אענה מתוך החוויה הפרטית שעברתי, והרושם שהיא השאירה עלי. לילדים בשואה לא הייתה ילדות עשוקה כלל וכלל, פשוט לא הייתה להם ילדות.
אני הרי מגיל 6 וחצי עד גיל 7 הייתי במחנה הריכוז בוכנוולד. ורק ממש לא מזמן נודע לי מהמציל הרוסי שלי, פיודור, שהסיבה היחידה לכך שהגרמנים הסכימו לאפשר את קיומי כילד במחנה הריכוז הייתה התפקיד שהטילו עלי. התפקיד הזה כלל את ניקוי כל הצריפים, בורות מצחינים ששימשו אותנו לעשיית צרכינו ועוד. כמובן, שכל העבודה הזאת הייתה פשוט בלתי אפשרית עבור אדם מבוגר יחיד, שלא לדבר על ילד בגילי. פיודור וחבריו הרוסים הלא-יהודיים כל כך ריחמו עלי, ילד יתום בלי אבא ובלי אמא, רעב. הם החליטו שהם יעשו את כל המאמצים כדי שבכל זאת אני ארגיש קצת ילד. והם היו קמים כל בוקר מוקדם מאוד ומנקים ועובדים במקומי, רק כדי שאני אוכל לישון עוד כמה שעות, רק כדי שאני בעצם אוכל לחיות…
ילדים היו בעצם המפרנסים המצילים של המשפחה שלהם, ושיחקו את התפקיד של אדם מבוגר. הם היו נשלחים אל מחוץ לגטו, לצד הארי – הלא יהודי, ומנסים להבריח קליפות תפוחי אדמה, שאריות אוכל, או אולי בדלי סיגריות כדי למכור בגטו ולהביא משהו למשפחה.
כל הדמיון שלנו וכל החלומות שלנו היו בעצם על קליפות תפוחי אדמה שאולי מי שקילף אותם, שכח שם קצת מהתפוח אדמה עצמו (ואני מדבר על תפוחי אדמה חיים). לשם נותבה כל היצירתיות שלנו.
האם תוכל לספר על צעצועים שהיו לך בזמן הזה?
צעצועים לא היו לי. פשוט לא היה זמן בשביל הדברים הללו. גם ילדים שהביאו אתם צעצועים מהבית, לא הספיקו לשחק אתם. סדר היום שלנו בגטו היה מאוד צפוף. עבדתי במפעל הזכוכית. אנשים שם עבדו עבודת פרך בחום אימים, והתפקיד שלי היה לעזור להם להתקרר. הייתי סוחב עגלת עץ עם כ-60  בקבוקי זכוכית. הייתי יוצא החוצה לכפור העז של פולין, ממלא את הבקבוקים במים, נכנס פנימה לחום העז ששרר בתוך המפעל ומחלק לעובדים מים. כך במשך 12 שעות ללא הפסקה.
מה שאני זוכר זה בית התבשיל שאמא שלי ארגנה בגטו. היא קראה לו "בית לחם", על שם קבר רחל אמנו בארץ הקודש. היא רצתה להפיח באנשים את התקווה של "ושבו בנים לגבולם". עבדתי קשה גם כדי לעזור לה. לא היה לי זמן לשחק.
איך לדעתך אנחנו, הילדים, צריכים ללמוד על השואה? הרי זה כל כך מפחיד!
השואה זה באמת דבר מפחיד, אבל אין ספק שחייבים ללמוד אותו ולדעת אותו. אנחנו לומדים מגיל אפס סיפורים מזעזעים כמו גזירת פרעה – "כל הבן הילוד היאורה תשליכון" וגזירת המן – "להשמיד להרוג ולאבד". כל אלו היו רעיונות מעין "הפתרון הסופי". הם היו מתכונים מדויקים לשואה איומה, ואנו לומדים עליהם. הכול תלוי במחנך שמעביר את הדברים לתלמידים שלו. יש לנו ציווי: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" מוטלת עלינו החובה לזכור את מה שעולל לנו עמלק, ולעולם לא לשכוח.
כיצד אנחנו, הילדים, יכולים לעזור לעם ישראל לנצח במלחמה הזאת?
ראשית, אין ספק שהמלחמה של הנאצים לא הייתה סתם נגד היהודים, אלא נגד היהדות עצמה – חוט השדרה של עם ישראל, הכוח המניע שלו. הפרעות שהתחוללו באירופה, גם בתהפוכות פוליטיות שלא היו קשורות כלל ליהודים, כוונו אל הקהילות היהודיות.
הנאצים ימ"ש לא רצו רק "לכו ונכחידם מגוי". הם פעלו בעיקר בשביל ש"לא ייזכר שם ישראל עוד". ולכן הניצחון האמתי של כל ילד יהודי הוא היהדות שלו. כאשר ילד יהודי בכל מקום בעולם שר פעמיים ביום את ההמנון האחרון של הנרצחים הקדושים "שמע ישראל", הוא בעצם נותן יד לעם ישראל ומביס את הגרמנים כל פעם מחדש. כאשר ילד יהודי מנצל את החופשה שלו מבית הספר בשביל לעשות עוד מעשה טוב, זהו הניצחון האמיתי על אויבינו.