מאת אורן זונדר
כשהגעתי לגיל 17, קיבלתי בפעם הראשונה מכתב מצה"ל. היה זה הצו הראשון ובו הוזמנתי לבוא ולהיבחן בבסיס תל-השומר כדי שהצבא יוכל לבחון באיזה תפקיד אוכל לתרום בצורה המשמעותית ביותר. לאחר בדיקות רפואיות שונות קיבלתי את הבשורה – לא אוכל להתגייס לשירות קרבי מכיוון שאני סובל מאסתמה קלה. האמת היא שהצטערתי מאוד. רציתי מאוד לשרת בשירות קרבי, והעובדה שבשל מחלה קלה לא אוכל לעשות זאת, ציערה אותי מאוד. אבל, לא אמרתי נואש. התחלתי להתאמן בפעילות גופנית, והגעתי לבדיקות חוזרות. לאחר בדיקות אלו (שהיו חריגות מאוד, אגב. לצערי כל שאר הנבדקים שבאו לוועדת הערעור באו דווקא כדי "להוריד פרופיל") הוחלט שאוכל להתקבל לשירות קרבי ושובצתי לשירות בחיל השריון.
האמת היא שאחר כך קצת הצטערתי – בתור חייל קרבי החיים לא היו קלים בכלל – ריצות, זחילות ואימונים מפרכים, מסעות של קילומטרים ארוכים בלילות עם ציוד כבד על הגב, פגישה עם הבית בהזדמנויות רחוקות מאוד – כל אלו ואפילו יותר, הם מנת חלקו של כל לוחם בצבא.
היום אני מבין עד כמה הקשיים, האימונים ואפילו גאוות היחידה הם בעצם חלק מלהיות בתפקיד כל כך משמעותי ותורם.
כן, אין ספק שלהיות חלק מיחידה קרבית זה קשה ומאתגר. אבל הידיעה שאני חלק מיחידה משמעותית, תורמת ופעילה, הצדיקה את המאמץ. גם המדים היו מדים ייחודיים, עם סיכות, סמלים ותגים ייחודיים לכל יחידה.
בפרשת השבוע שלנו אנחנו רואים את האימונים של אחת היחידות המובחרות ביותר בעם היהודי – הכוהנים.
רשימה ארוכה מאוד של דרישות שונות, תלבושות ודרישות רפואיות מופיעה בפרשה. כל זאת כדי ליצור את ה"פרופיל" המתאים – מי יכול להיות חלק מהיחידה המובחרת ששמה הוא הכהונה. מי שמשרת את הקב"ה, מי שלובש את בגדי הכהונה המיוחדים, צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים ובדרישות רבות.
כדי להיות ביחידה כל כך משמעותית צריך להתאמץ ולעבוד. אבל זו גם הזכות הגדולה של הכוהנים: להיות בחזית הראשונה של משרתי הקב"ה במשכן ואחר כך בבית המקדש.