מאת מיכל לדווין ושירה לוי
באולפנת אמי"ת עירוני ו' בחיפה, מאמינים שבית ספר חייב לתת לכל אחד את תשומת הלב הראויה לו. הרב ליאור הלפרין, ראש האולפנה, ייסד בבית הספר מעמד מיוחד של הענקת תעודת הוקרה לאנשים "השקופים" בבית הספר, אלו שעושים את תפקידם במסירות עד כדי כך שלא ניתן להבחין בהם. גם התלמידות מפרגנות
אם לומר את האמת, כמה מאתנו דיברו לאחרונה עם המנקה של הכיתה או עם השומר שעומד בפתח בית הספר? דיבור של ממש, אמתי, לא סתם בוקר טוב או שלום.
אחרי יותר משלוש שנים שאנחנו לומדות באולפנה, ישבנו לשמוע את הסיפור של סוניה חן, עובדת ניקיון באולפנה כבר 15 שנים. "עליתי לארץ מגרוזיה כשהייתי בת 41, ורק אז התחלתי ללמוד עברית באולפן". היא מספרת, ומתחילה לפרוש ביוגרפיה מרתקת שיש בה התחלה לספר. סוניה הייתה תלמידה מצטיינת בגרוזיה, למדה לימודי אחיות ועבדה בתור אחות מוסמכת. עוד בצעירותה חלה אביה מאוד, והוריה חיתנו אותה בגיל צעיר יחסית כדי שהוא עוד יזכה לראות אותה כלה בחייו. כשכבר הייתה אם לכמה ילדים, התחוללה רעידת אדמה קשה ונוראית בעיירה שבה גרה. הבתים, שהיו בתי קומות ובנויים מאבנים גדולות וכבדות, קרסו כמעט כולם, ובנס גלוי לא נפצע אף יהודי.
רעידת האדמה הביאה את סוניה ואת משפחתה לחוסר כול. כשהם עלו לארץ ישראל, נאלצה סוניה לוותר על המקצוע שאהבה והתמחתה בו, כדי לעבוד בכל מה שיוכל לקיים את משפחתה בארץ החדשה שאליה הגיעו. מעבר למקום חדש, שבו הכול שונה משהורגלת – אפילו הדברים הבסיסיים ביותר – הוא דבר קשה מאוד. עוד יותר קשה להתרגל בתור אדם מבוגר ובעל משפחה. אבל סוניה לא איבדה את התקווה לרגע, ולא נתנה למשפחתה להתייאש. היא השתמשה בניסיון שרכשה ברפואה ובכישרון הטבעי שלה, ושילבה הכנה של תרופות עם עבודתה היומיומית.
"רוקחוּת עבודת בית זו עבודה קשה ומלאת אחריות. טיפה יותר מדי מחומר מסוים עשויה להפוך תרופה לרעל, ויש צורך להיות זהיר מאוד בכמויות". למרות הקשיים היא אומרת בגאווה וודאית, "אני אוהבת את המדינה, ואני אוהבת את כולכן בלי הבדל, שתהיו בריאות".
תעודת הוקרה לאנשים "השקופים"
השיחה עם סוניה הייתה חלק מפרויקט מיוחד שנערך באולפנה שלנו, אולפנת אמי"ת עירוני ו' הנמצאת בשכונת יד לבנים בחיפה, שמטרתו "להכיר טובה לאנשים השקופים".
באולפנה שלנו מאמינים שבית ספר חייב לתת לכל אחד את תשומת הלב הראויה לו. מכאן נולד הרעיון של ראש האולפנה, הרב ליאור הלפרין, לייסד מעמד מיוחד בבית הספר של הענקת תעודת הוקרה לאנשים "השקופים" בבית הספר, אלו שעושים את תפקידם במסירות עד כדי כך שלא ניתן להבחין בהם. אלו האנשים שבד"כ מקבלים תשומת לב פחותה מזו הראויה להם, רק משום שלבנו לא מספיק רחב להוקירם; ביניהם עובדי מנהלה ותחזוקה הדואגים לספק לנו שרות יומיומי נהדר.
האנשים השקופים הם אנשים שעובדים באולפנה ולפעמים קל לשכוח שהם נמצאים בה כל הזמן. למשל, עובדות הניקיון – אלה שתמיד מזכירות להרים כיסאות; או אב הבית – אליו פונים כשנגמר הנייר בשירותים; או השומר, שבמקרה הטוב זוכרים לומר לו שלום ולהתראות בכל יום. אבל בזה פחות או יותר מסתכם הקשר היומיומי שלנו, התלמידות עם אנשי התחזוקה.
בסוף חודש אדר, אחרי הפעילויות השונות, אחרי ההכתרה ושוק פורים, נכנס הרב ליאור הלפרין, ראש האולפנה, לכל כיתה. הוא הסביר את הרעיון שיזם וביקש מכל התלמידות שרוצות להשתתף בהכרת התודה כלפי האנשים היקרים האלו, לאסוף סכום סמלי למתנה לכל אחת מהעובדות. ההסכמה והנכונות להשתתף היו מידיות ופה אחד. לכולנו היה ברור הייחוד שביזמה.
בזמן המיועד, הופתעו עובדי התחזוקה שהוזמנו ל"ישיבה עם המנהל". הם הובלו אל אולם בית המדרש והופתעו לגלות בו את כל תלמידות האולפנה וצוות ההנהלה. עם כניסתם, כולן נעמדו והריעו באופן ספונטני. המעמד היה נוגע ללב ומרגש. גם העובדות וגם התלמידות התרגשו. כל עובד נקרא לקבל זר, מתנה ומכתב אישי וזכה למחיאות כפיים סוערות וכנות שנמשכו דקות ארוכות. הבעות הפנים מלאות ההפתעה והתודה רק שיקפו את אסירות התודה וההערכה שלנו.
סוניה ושאר החברים היו נבוכים מתשומת הלב יוצאת הדופן, אבל נראו מאושרים. וגם אנחנו שיכולנו לשמח את האנשים האלה כל כך. מתברר שלא כל כך קשה לגרום אושר לאדם אחר. צריך רק קצת תשומת לב, להיות מודע למה שהאחר עושה ולהוקיר אותו על כך. המעמד המיוחד השאיר רושם עמוק על התלמידות, על צוות ההנהלה ועל העובדים כאחד.
שירה כהן, תלמידת כיתה ט' באולפנה, סיפרה: "הטקס היפה הגיע לעובדים שלנו. אנחנו מאוד אוהבות ומעריכות אותם". ואיילת עינת, הפעילה במועצת תלמידים, הוסיפה: "התרגשתי. לא כל יום זוכים להכיר תודה לאנשים שמשקיעים בנו שנים ועוזרים לנו בכל מצב במאור פנים ובהבנה".
גם המורים היו חלק מהחוויה המיוחדת
הרב אודי זמירי שיתף אותנו בהתרשמותו: "כשאנחנו מגיעים בבוקר לכיתה היא נקייה ומסודרת, וזה דבר שבהחלט אינו מובן מאליו. בעזרת מיקוד תשומת הלב לעובדות והשי הצנוע לאנשים שמאחורי הקלעים, למדנו להסתכל גם על דברים שבדרך כלל אינם גלויים לעין. מה שהיה נוגע ללב זה שמלבד ההתרגשות הגדולה של העובדים, גם הבנות התרגשו והשתתפו במצווה בשמחה".
דפנה שור, מורה לתנ"ך באולפנה: "המעשה הזה הופך את כולנו לגוף אחד שכל חלק בו עוזר לשני להתקיים באולפנה בחומר וברוח. תורה אפשר ללמוד מכל אחד, ואלה אנשים שניתן ללמוד מהם המון. אני מקווה שהטקס הנהדר שהיה ימשיך להקרין לנו כל השנה ונקדים שלום ותודה לכל אחד".
המסמר של האירוע, סוניה חן המנקה, אמרה אחרי הטקס: "לא הרגשתי ככה כבר 17 שנה שאני בארץ, הרגשתי בעננים. זה היה מעל ומעבר, כבוד עד השמים. הייתי מאושרת".
מי שמכיר את האולפנה יודע עד כמה צריך להודות למנקות. מדובר במבנה ישן וגדול שמתפרש על תשע קומות ובנוי על צלע ההר. זה לא פשוט לנקות מבנה כל כך גדול וישן, ולכן כולנו מעריכות מאוד את עובדי התחזוקה על העבודה שלהם. בכל קומה צריך לנקות את הכיתות ולגרוף את המים לאורך כל המסדרון. צריך להשקות את הצמחים, לדאוג שיהיה נייר טואלט בכל בית שימוש, לבדוק שכל הברזים, הנורות והמזגנים עובדים ולהרים את שקיות הזבל עד קומת הכניסה, שזה לא דבר קל בכלל כשהמעלית עולה רק ארבע קומות מתוך התשע.
בתור בנות י"ב, בתקופה שבה עבדנו על ההכתרה עד שעות מאוחרות אחר הצהרים, התוודענו לדברים שלא ידענו קודם ולימדו אותנו להעריך יותר את ה"אנשים השקופים" שלנו. למדנו למשל, שכמעט כל עובדי התחזוקה נמצאים באולפנה בכל יום עד שש בערב, שזה הרבה אחרי שכל האחרים כבר חוזרים הביתה. גילינו גם שאחרי הלימודים מתקיימות פעילויות לימודיות במבנה בית הספר עבור אוכלוסיית השכונה. זה גרם לעבודה להיות מסובכת יותר, מאחר וצריך היה לדאוג שהקומות האלו יישטפו ויתייבשו לפני שיגיעו ילדים שעלולים להחליק על הרצפה הרטובה.
בתקופה הזו גם יצא לנו לדבר קצת יותר עם עובדי התחזוקה ולהבין יותר את מה שעובר עליהם בכל יום. מעולם לא שמענו אף אחד מהם מתלונן. הם תמיד פנו אלינו בחיוך, גם כשהזכירו לנו להרים את כל הכיסאות בסוף היום. כשידענו כמה עבודה יש לעשות, לא התווכחנו בכלל. שמחנו לעשות את המעט שנדרש מאתנו ודאגנו תמיד שבסוף היום כל הכיסאות יהיו מורמים.
פעם אחת, ראינו את אחת מעובדות הניקיון יושבת לנוח והצענו לה עזרה. היא לא הסכימה בשום אופן. היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה בכלל. "מה פתאום," היא אמרה. "אתן צריכות ללמוד".
קודם להסתכל פנימה
ראש האולפנה, הרב ליאור הלפרין, הוא שיזם את מעמד הענקת תעודת ההוקרה.
איך חשבת על הרעיון?
"חודש אדר זה חודש משופע במצוות חסד בין אדם לחברו. אנחנו תמיד יוצאים להתנדבות בחודש אדר, וחשבתי שלפני שיוצאים החוצה, צריך להסתכל פנימה. גם בתוך האולפנה יש אנשים שעובדים קשה יום-יום וצריך להכיר להם טובה. אלה אנשים טובים, מיוחדים ומקסימים. אכפת להם מהצוות ומהתלמידות. הם מוכנים תמיד לעשות כל מה שמבקשים מהם. אנחנו מרגישים שהם חלק מאתנו".
מה הייתה המטרה המוסרית מאחורי הטקס?
"ללמד את הבנות הכרת הטוב. לכבד כל אדם, לראות אנשים שלא תמיד רואים אותם. דיברתי עם הבנות על חשיבות ההוקרה כבר קודם. היה חשוב שתהיה שותפות של הבנות, אפילו סמלית, שזו תהיה תודה מכולם. כל אחת ממש נתנה מעצמה. זו לא הייתה מתנה מההנהלה, אלא מהאולפנה כולה, והבנות נתנו בשמחה והתרגשו מאוד במעמד. מילים אפשר לפזר בלי כוונה, אבל עמידה ומחיאת כפיים מראים על כבוד אמתי, על תודה כנה".
אנחנו שמחות וגם קצת גאות להיות חלק מאולפנה שדוגלת בערכים חשובים כל כך ומחנכת להכרת טוב אמתית. גם הדוגמה האישית של צוות המורים ושל הרב שלנו היא משהו מיוחד.
כמו שהרב ליאור אומר, "כל החיים האדם צריך להתקדם ולשאול את עצמו איך להמשיך ולעלות. צריך לתת מקום לכל דבר טוב ביחס כלפי אחרים. בחינוך, צריך להאיר בתוך האדם את הנקודות הטובות שיש בו ולהביא אותן לידי ביטוי, וכשהן יגדלו, האור יתעצם והאדם גם הוא יגדל".
אחרי הטקס והתודה והמתנות – נשארנו עם עוד חברה חדשה, עם סוניה, עכשיו כשהיא תנקה היא תחשוב עלינו ואנחנו נשתדל לשמור על הניקיון ולהרים את הכיסאות כי אנחנו יודעות ומכירות מי תצטרך לנקות ולהרים את הכיסא – אם אנחנו נשכח.