במשך יום שלם הם הלכו. זקנים, נערים, נשים וטף צעדו ביחד, בתנועה אדירה, שוצפת, אל העמק הגדול שממנו יצאו אבותיהם כמה מאות שנים קודם לכן. הם באו להתיישב מחדש בארץ שהובטחה להם, הארץ של הסבים והסבתות שלהם. הם לא הלכו סתם. הם עוד זכרו את המנהיג הגדול שלהם שבפרשה שנקרא בשבת אמר להם "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל".
הם רצים הישר מהנס הגדול שנעשה להם בירדן כדי לקיים את ההוראה הזאת כמה שיותר מהר. הם הולכים להישבע מחדש על התורה ועל קבלתה מידי הקב"ה, בארץ ישראל. שנים-עשר השבטים יעמדו מחולקים לשתי קבוצות, ישמעו את הברכה אך גם את הקללה.
הר גריזים והר עיבל מצויים ליד העיר שכם, במרכז השומרון. כיום ישנו יישוב יהודי חשוב על הר גריזים המכונה "הר ברכה", אבל למעשה, עיקר העניין הוא דווקא בהר ה"קללה" –הר עיבל. הארכיאולוג פרופסור אדם זרטל הגיע להר עיבל ומצא שם מבנה אבן משונה.
בבדיקות מעמיקות שערך סביב המבנה גילה שיש שם עצמות של בעלי חיים כשרים בגילשנה בכמויות גדולות מאוד. כמו כן התברר שהמבנה עשוי מאבנים לא מסותתות ושיש לו כבשׁ המשמש לעלייה. כל הממצאים הללו הביאו את זרטל למסקנה שזהו המזבח שעליו מסופר בספר יהושע, שנבנה עם כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. זרטל הוא הארכיאולוג הראשון שבדק את שטחי השומרון באופן רציני, ועל אף שאינו צעיר (75) ומוגבל בהליכתו בשל פציעה במלחמת יום הכיפורים, הוא עדיין מסתובב בשטחי ההר ומחפש את העדויות הקדומות לדרמה הגדולה שהתרחשה כאן בזמן הכניסה לארץ ישראל – מעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל.
פינת הפרשנות: בפרשה שלנו ישנו ציווי לנתץ, להרוס ולאבד את כל המקומות שבהם עובדים הגויים את אליליהם. מיד אחר כך מופיע ציווי לא לעשות כך לה' אלקינו. האם יש מישהו שחושב שצריך לצוות את בני ישראל באופן מיוחד שלא להרוס, לנתץ ולשרוף את הדברים הקשורים לה'? הפרשנים עומדים על בעיה זו ומפרשים אותה בכמה דרכים. רש"י מסביר שהציווי הוא לא להקריב לה' בכל מקום ותחת כל עץ רענן, אלא רק בבית המקדש. פירוש נוסף הוא שאסור לפגוע, גם בטעות, במזבח ה'. ר' ישמעאל מפרש במדרש שהציווי הוא לא לעשות מעשים רעים שייגרמו בסופו של דבר לחורבן המקדש.
