היבש, המיובש, והיבשושי פרי יבש הוא בעצם פרי רגיל שהוציאו ממנו את המים, כלומר תפוח רגיל ותפוח יבש הם בעצם אותו הדבר (אם לא לוקחים בחשבון את המים והגודל). בחנות מציעים לצרכנים סוגים שונים ומגוונים של פירות יבשים. גם אתם מן הסתם, מנסים למצוא את הדרך ולבחור את התמר מהסוג והחברה הטובים יותר, אבל באיזשהו שלב, כמו כולם, לוקחים את הראשון שנקרה בדרככם או עושים "אנ-דנ-דינו"… הרי מה זה משנה?
זה משנה. לא כל הפירות היבשים (על אף היותם מאותו הסוג) מיובשים בצורה שווה, מה שהופך אותם להיות שונים זה מזה, שונים מאוד אפילו.
את הפירות היבשים שמוכרים בחנויות הרגילות כבר הכינו עבורכם זמן רב מראש. הם יובשו בעזרת חומרים כימיים. לפעמים גם מוסיפים להם יותר סוכר לשם אריכות ימים ושנים טובות לחיי המדף שלהם. לרב, היצרנים, לא מסתפקים בסוכר ומוסיפים גם המון חומרים משמרים וחומרים נוספים כדי לשמר את הצבע המושך של הפרי. קחו לדוגמא את המשמש היבש שכולנו מכירים ואוהבים, אם תנסו למצוא אותו בחנויות הטבע תתבלבלו לגמרי. שכן שם הצבע הכתום-זורח לא יקרוץ לכם בעסיסיות, במקומו אתם תמצאו חום אדמה שהיה פעם כתום כהה מאוד.
עדיף טרי אך אל תתפתו לשפוט פרי על פי קליפתו החיצונית. הפירות הטבעיים טעימים ומזינים פי כמה מחבריהם היבשים הרגילים. הפירות היבשים שנמכרים בחנויות הטבע מיובשים בתהליך אורגני (טבעי וחיוני). מה שאומר, שכבר משעת גידול הפרי לא השתמשו בחומרי הדברה ובדשנים כימיים. גם במהלך הייבוש הקפידו שלא להשתמש בכימיקלים. במקומם השתמשו במאווררי ענק שהפיקו אוויר חם או ביריעות ענקיות עליהם הניחו את הפירות תחת השמש הקופחת שייבשה אותם לאט ובטוח.
שנשתבחה בהם ארץ ישראל
למרבה הפליאה והצער, רב הפירות המפארים את שלחן החג שלנו אינם גדלים בארץ ישראל, אלא מיובאים מבחוץ. הצימוקים חוצים את האוקיינוס האטלנטי ומגיעים היישר מארה"ב, הבננות, לעומתן, חוצות את השקט ועושות את כל הדרך מתאילנד לישראל. למרבה המזל, לפחות התאנים נמצאים בקרבת מקום, ומיובאים מטורקיה.
למרות המסע הארוך שעוברים הפירות בדרך אלינו, עדיין אפשר להתאמץ ולמצוא פירות יבשים תוצרת הארץ.
היה היה פעם הפרי היבש אינו המצאה בת ימינו. מקורו לפני שנים רבות במזרח התיכון עוד לפני תחילת הספירה בלוח השנה הלועזי. הוא התגלה לגמרי באקראי. עובדי האדמה היו מידי פעם עורכים ניקיון כללי, מנקשים את העשבים השוטים, גורפים את העלים הנושרים, ובין השאר, גם אוספים את הפירות שנפלו מהעצים. עם הזמן הם החלו להבין שהפירות הללו אינם זבל; הם לא רק אכילים, הם גם טעימים, מזינים ומשביעים.
האזכור הראשון לפירות היבשים מובא בכתבי יתדות שמצאו ארכיאולוגים באזור מסופוטמיה (ארם נהריים התנכית, ועירק של היום).בכתבים העתיקים שנכתבו בשפה האכדית (השפה המדוברת בבבל של פעם) תוארו 300 סוגי מתכונים של אותה תקופה. סופר על הצימוקים וסירופ התמרים (סילאן) ששימשו כממתיקים לאוכל. פירות יבשים אחרים הוכנסו לתוך לחם וקישטו עוגות. ממבט ראשון נראה שהיה זה התפריט היומיומי של התקופה, אך מחקירה מעמיקה עולה שקביעה זו אינה מדויקת. שכן כתב היתדות היה מאוד מסובך הן לכתיבה והן לקריאה. רק אנשים מלומדים וחכמים יכלו לכתוב ולהבין את הכתב. כך שאי אפשר לומר שהיה זה ספר מתכונים לעקרות הבית, הטבחיות והשפים. כפי הנראה, המתכונים הללו נכתבו כדי לשמר ולהעביר הלאה את האומנות הקולינארית ( של הכנת האוכל) של אותו דור.
לאחר שהסוחרים במזרח התיכון מצאו דרך כיצד להעביר את מרכולתם במצב מצוין ולמכור אותה גם בארצות אחרות, הם הפיצו את הפירות היבשים עד ליוון, אטליה ומשם להרבה מארצות אירופה. הרומאים הפכו את הצימוקים למרכיב עיקרי כמעט בכל ארוחה. תארו לעצמכם, שהייתם יכולים להמיר כסף עם צימוקים, נשמע מופרך? אך זו הייתה מציאות החיים ברומא, הרומאים התייחסו אל הצימוקים כדבר בעל ערך רב, והיו מעניקים אותם אפילו כפרס לספורטאים מצטיינים.
לעומת הצימוקים, התמרים והתאנים, חבריהם השזיפים, האפרסקים והמשמשים גודלו לראשונה באסיה ומשם עשו את כל הדרך באיחור של כמה שנים טובות ובמחיר גבוה מאוד למזרח התיכון, יוון, אטליה, אירופה וחוזר חלילה.
לא חסר כאן פרי?! ארצנו השתבחה בשבעה מיני פירות, כפי שמונה הפסוק בספר דברים: "…ארץ חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". מנהג עתיק בעם ישראל להגיש לשלחן החג מגשים עמוסים לעייפה בפירות הללו. אך, ודאי שמתם לב לכך שמקומם של החיטה והשעורה נפקד. אין זה מקרה, החיטה והשעורה הם מצרך חיוני להתפתחות האדם, שהרי מהם מכינים את הלחם. וכמו שלא נערוך חגיגה על כך שאנו נושמים אוויר או שותים מים, כך גם לא נחגוג על אכילת חיטה ושעורה. לעומתם, הפירות, אינם מאכל בסיסי, אלא מאכל מותרות. לכן פירות הם סיבה טובה למסיבה.
תאכלו, זו מצווה
אכילה משבעת מיני פירות הארץ מהווים דוגמא מצוינת למעשי חסד שהם בגדר "מתרות", אין חובה מפורשת לעשותם (בשונה מקיום מצוות התורה). לפעמים אנחנו הופכים לרואי חשבון ומנסים להתחשבן בעשיית מצוות: 'הוא לא עזר לי, אני גם לא אעזור לו'. כאשר מחשבה כזאת מופיעה, נזכור שגם מצווה זו צריכה להיות כמו מצוות אכילת פרי, מבלי להתחשבן. כמו שהפרי טעים לנו ומזין, כך גם המעשה הטוב אינו מועיל רק לזולת, אלא בראש ובראשונה לנו, העושים.
