ד"ר הלנה כגן הצעירה לא יכלה, כמובן, לדעת שחצי שנה בדיוק לאחר שתעלה לארץ ישראל מרוסיה תפרוץ מִלחמת העולם הראשונה. אילו ידעה, אולי היתה מוותרת על ההרפתקה הזאת, או לפחות דוחה אותה בכמה שנים. וכך התגלגלה עם אִמהּ האלמנה לחופי הארץ בבוקר חורפי אחד של שנת 1914. היא היתה אז בסך הכל בת 25, וכבר החזיקה בתואר דוקטור לרפואה מטעם אוניברסיטה יוקרתית בשווייץ.
איש מחבריה של ד"ר כגן לא הבין מה משך אותה לארץ ישראל הרחוקה, שהיתה מיושנת ובלתי מפותחת באותם ימים. התורכים שלטו אז בארץ, ולא נקפו אצבע כדי לעזור ליושביה. תנאֵי התברואה והניקיון היו כה ירודים, עד כי מחלות פשוטות, שבאירופה הצליחו למגר בקלות, הפילו חללים רבים בארץ ישראל.
ד"ר כגן הצעירה עמדה נדהמת מול המציאות הקשה: רק מעט ילדים הצליחו לעבור בשלום את גיל הינקות, ורובם נפטרו בגיל צעיר בשל תזונה לקויה ומחלות. "חייבים לשנות את המצב!" החליטה, ועברה להתגורר עם אִמהּ בבית גדול ברחוב הנביאים בירושלים, בו פתחה מרפאת ילדים. מודעות מאירות עיניים על המרפאה הופיעו בכל העיתונים, אך מִדֵי בוקר ישבה ד"ר כגן בודדה מול הדלת הסגורה. רק מעטים נקשו על דלתה והביאו אליה ילד או ילדה לריפוי. רוב הירושלמים הביטו בה בחשדנות, ותהו מה להם ולאותה גברת צעירה "המתיימרת להיות רופאה".
"הם בכלל לא מכירים אותי!" התרתחה באוזני אִמהּ. "הם לא יודעים אם אני רופאה טובה או לא ואם ביכולתי לעזור להם לרפא את ילדיהם!"
"הם לא אשמים", הניחה אִמהּ יד מנחמת על כתֵפה. "אנשי ארץ ישראל פשוט לא רגילים לראות אישה בחלוק רופאים. רוב הנשים העוסקות ברפואה במזרח התיכון משמשות, לכל היותר, כאחיות בבתי חולים".
"זה ממש מטופש", התעצבנה ד"ר כגן. "הם לא שמו לב שהעולם השתנה?"
***
השמועה על האישה-הרופאה עשתה לה כנפיים, ובוקר אחד התדפק פקיד ממשלה על דלתה של ד"ר כגן, והפקיד בידיה הוראה מטעם השִלטון האוסרת עליה לשמש כרופאה. ד"ר כגן ההמומה מיהרה וקבעה פגישה עם מנהל שירות בריאות הציבור התורכי, במטרה להבין על מה ולמה נאסר עליה לעסוק במקצועה.
"מנהל שֵירות בריאות הציבור קיבל אותי בלחיצת יד לבבית וכיבדני בספל קפה טעים", כתבה ד"ר כגן ביומנה, "אך כששמע על מטרת ביקורי, הודיע לי שלצערו הרב לא יהיה זה בסמכותו להעניק לי אפילו רישיון של רופא זמני, כל עוד הכניסה לבתי הספר לרפואה באימפריה התורכית חסומה בפני נשים. הוא גם לא הסכים לאפשר לי לגשת ולהיבחן שוב בבחינות הממלכתיות, כדי לקבל רישיון לעסוק ברפואה".
ד"ר כגן המיואשת נאלצה לסגור את המרפאה, ובצר לה פנתה לעבוד כאחות בבית החולים העירוני בירושלים. המשכורת הדלה לא הספיקה לה ולאִמהּ, ולכן נאלצה להשכיר חדרים בבית לדיירי מִשנה. היא קיוותה שתוכל לשכנע את שֵירות בריאות הציבור, אך בינתיים פרצה המִלחמה, ולא היה עם מי לדבר.
בעבודתה בבית החולים העירוני הופתעה ד"ר כגן לגלות שאין כלל מחלקת ילדים. הילדים המסכנים הושכבו בין החולים במחלקות השונות, והטיפול בהם היה איום, וכלל שיטות ריפוי פרימיטיביות. ד"ר כגן לא יכלה לשאת את המצב הקשה, בו ילדים קטנים נפטרו ממחלות אותן כבר ידעו לרפא בקלות באירופה, ולכן החליטה לפתוח שוב את מרפאתה, על אפם ועל חמתם של התורכים.
למזלה, כף המלחמה הלכה והוכרעה נגד התורכים, והם היו עסוקים מכדי להבחין במעשיה של רופאה צעירה ועקשנית בירושלים. היא גם הוכיחה את יכולותיה וכישרונה בבית החולים העירוני, וחולים כרופאים חלקו לה כבוד, ואף התחילו להעריץ אותה. המרפאה שלה הלכה ופרחה, ובינתיים היא גם קנתה פרה, אותה שיכנה בחצר הגדולה של הבית. את חלב הפרה חילקה הרופאה חינם אין כסף לילדים חולים שנזקקו לנוזלים ולוויטמינים בריאים. שמעהּ של ד"ר כגן כרופאה מומחית לילדים, בעלת מאור פנים וידי זהב, יצא בכל הארץ, והיו שאף קראו לה "רופאת הפלאים".
***
לקראת סוף המלחמה, ב-1918, הסתובבו ילדים רבים בירושלים יחפים ומזי רעב. גברים רבים גויסו או גורשו, והאימהות המסכנות נותרו ללא מפרנס ובלי יכולת לגדל את הילדים וגם לעבוד. ד"ר כגן אספה את הילדים מהרחוב, ופתחה את גן הילדים לאִימהות עובדות הראשון בהיסטוריה של ארץ ישראל.
כשהסתיימה המלחמה והארץ נכבשה על ידי הבריטים, זרח סוף-סוף כוכבה של ד"ר כגן באופן רִשמי. הבריטים התרשמו עמוקות מפועלה ויכולותיה, ואִפשרו לה להתקדם.
ב-1921 ניצלה ד"ר כגן את ההזדמנות, והיתה בין היוזמים והמקימים של תכנית "טיפת חלב" של נשות "הדסה". לראשונה בהיסטוריה של ארץ ישראל היה לנשים בהיריון ולאִימהות צעירות למי לפנות בשאלות אודות טיפול בילדים, תזונה נכונה, שמירה ממחלות ואפילו חיסונים. סוף-סוף, אחרי שנים רבות של תמותת תינוקות נוראה, שרדו יותר ויותר ילדים את גיל הינקות והגיעו לבגרות.
עוד רבות וגדולות עשתה ד"ר כגן למען ילדי ירושלים. היא פתחה מחלקות ילדים בבתי חולים, טיפלה בנִזקקים וסייעה לאִימהוֹת צעירות.
"בימי מאורעות הדמים היתה מהלכת יחידה בסִמטאות העיר העתיקה, בדרכה לריפוי חולים", כתב הסופר הירושלמי, אברהם-חיים אלחנני. "בימי המצור היתה צועדת צמודה אל קירות הבתים, מחמת הפגזים שירדו בלי הפוגה, ולא מנעה עצמה אפילו יום אחד משמירה על בריאותם של הילדים".
מאות מעריצים קמו לה, לד"ר הלנה כגן. היא נפטרה בגיל מופלג בשנת 1978, לאחר שזכתה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בפעולה קהילתית.
