עיבדה חנה גולד
הנס כריסטיאן אנדרסן, אשר חי ונולד בדנמרק, כתב את אגדותיו ברוח התקופה: התקופה הרומנטית. זה לא ה"רומנטי" שאתם חושבים עליו, שקשור לאהבה ולפרחים ולטיול לאור השקיעה… כשאנו אומרים "רומנטי" אנו מתכוונים שמה שחשוב הוא להרגיש, ללכת עם הלב, ולא סתם לחיות לפי חוקי החברה האפורים. בסיפורי אנדרסן יש מסרים סמויים כלפי עניינים שלא מצאו חן בעיניו. הוא היה אדם שלא חושש להביע את דעותיו.
בסיפור של השבלול ושיח הוורדים מעביר לנו אנדרסן מסר על המשמעות של החיים. הוא מחדד את הבחירה החופשית שיש לכל אחד לראות את החיים שאלוקים נתן לו כמתנה וכדרך לשמח ולעזור לאנשים שמסביב, בדיוק כפי שחשב הוורד. מנגד, אנדרסן אינו טורח להחביא את הצד השני של המטבע. הוא מספר על החילזון שמייצג את אותם אנשים שחיים "סתם", ללא מטרה מיוחדת, וחושבים רק על עצמם. לרוע המזל, הם כל כך בטוחים שהם היחידים שצודקים, וכל השאר מסביב טועים, עד שקשה להאמין שמשהו אצלם אי פעם ישתנה…
בארץ רחוקה מאחורי גבעות, בינות לעמקים, היה גן של עצים ופרחים. עמד שם שיח של וורדים, ומתחת התגורר שבלול. יום אחד הם פתחו בשיחה: "חכה עד שיגיע הזמן שלי, אז אהיה במלוא תפארתי" התפאר השבלול. "מתי זה יקרה?" תהה שיח הוורדים. "זה יקרה. יש לי את הזמן שלי, איני ממהר לשום מקום".
כך עברה לה שנה, ושוב נפגשו השבלול ושיח הוורדים ושוב ניהלו את אותה שיחה ושוב עברה לה שנה שלמה. ושוב הם נפגשו: "אתה שיח זקן," אמר השבלול לשיח הוורדים, "בטח עוד מעט תמות, כבר עשית את שלך בעולם, נתת את כל מה שיש לך ואיני מבין לשם מה. מה שאני כן יודע הוא שלא עשית דבר עבור עצמך. הנה עוד מעט ותהפוך למקל ערום ויבש. מה תאמר על זה?"
"אתה מפחיד אותי," נבהל השיח. "מעולם לא חשבתי על זה."
"נכון, אף פעם לא חשבת מדוע אתה פורח, ואז העלים שלך נושרים, ומדוע זה קורה דווקא כך," הסביר החילזון.
"אכן, לעולם לא חשבתי על זה. פשוט שמחתי לפרוח וללבלב, נהניתי מהשמש ומהאוויר. בכל פעם שליבלתי מחדש שמחתי יותר ואלו הם חיי," סיכם השיח.
"חיים קלים," הפטיר השבלול.
"אתה אחד מאותם טיפוסים עמוקים שיודעים היטב מה קורה סביבם ומהי משמעות החיים. התוכל לשתף אותי בתובנות שלך?" ביקש השיח.
"ובכן, אף פעם לא חשבתי על העולם, חשבתי רק על עצמי."
"האם אנו לא אמורים להעניק מהטוב שבנו לעולם שמסביב?" התפלא השיח, "אני נותן מהפרחים שלי, כי זה כל מה שיש לי. אתה, עם ניסיון עשיר כשלך- מה נתת?"
"העולם אינו מעניין אותי כלל, יש לי את עצמי וכך טוב לי," התחפר השבלול בקונכייה.
"כה חבל שאיני יכול להתכנס בתוך עצמי," התעצב השיח. "לא משנה כמה חזק ארצה, אני חייב להמשיך הלאה, ללבלב ואז שוב להיפרד מהעלים הנושרים. אף על פי שאני נזכר באישה שהטמינה פרח שלי בתוך היומן שלה, וכיצד נערה צעירה ויפה ענדה את אחד מפרחי לקישוט על צווארה. אני גם לא שוכח איך ילד קטן הרים פרח שלי שנשר ונישק אותו בשמחה. היה לי טוב כאשר זה קרה, הרגשתי נפלא, ואלו הם חיי."
וכך שיח הוורדים לבלב ונפרד מעליו שנשרו, והחילזון המשיך להתכנס בתוך הקונכייה. עד ששנים חלפו והחילזון הפך לאדמה וכך גם שיח הוורדים. ובגן צמחו שיחי ורדים שלבלבו, והסתובבו חלזונות חדשים בקונכיותיהם ועם חיוך גדול שמלגלג על העולם. הם נפגשו, ואין צורך להתחיל הכול מהתחלה…