לאה קפלן
דרור ושחר בני השתים עשרה מתגוררים כיום ביישוב ניצן. שניהם גרו בעבר בגוש קטיף ופונו מבתיהם כחלק מהליך ההתנתקות. בזמן הפינוי הם היו ילדים קטנים אבל הם זוכרים היטב את המראות והנופים. לכן היה זה טבעי שישתתפו בקלטת הממחישה לילדים את החיים שהיו בגוש, הלא הם היו שם ויודעים היטב ומקרוב במה מדובר.
עלילה מהחיים
"המשפחה שלי גרה חמש שנים ביישוב ניסנית", מספרת דרור. "אני זוכרת את בית הכנסת, את המתקנים בגני השעשועים, את החול והים. היה לנו בית גדול בן קומה אחת, הרבה חברים ומשפחה מאושרת. היו אמנם התרעות על מחבלים ואזעקות על טילים. במקרה כזה רצנו לחדר שלי, שהיה גם חדר בטחון".
"גרנו ארבע שנים ביישוב נווה דקלים", מספר שחר. "אחר-כך גרנו שנה אחת ביישוב גדיד. גם אני זוכר את הבית עם הגינה, היישוב הפורח, דיונות החול, המטעים, החממות והים, שאותם אי-אפשר לשכוח. היה לנו בית פשוט ואהבנו אותו, כמו כל אחד שאוהב את הבית שלו".
כמו סרט אימה
דרור זוכר עד היום איך הם ארזו את כל הבית ואיזה צער גדול ירד על הוריו. "כל האנשים ביישוב היו עצובים. מכונית הובלה פינתה את תכולת הבית לניצן. אח"כ הרסו את הבתים ואני לא בכיתי, כי לא ממש הבנתי."
שחר מוסיף: "גם אני זוכר את המשאית שבאה לקחת את הרהיטים והארגזים שלנו. בית הכנסת היה מלא אנשים מפה אל פה וכולם התפללו שהגירוש יבוטל ברגע האחרון. גם סבא וסבתא שלי גרו בגדיד וגם הם פונו יחד איתנו".
תקופת ההתאקלמות בניצן לא הייתה קלה. "הגענו למקום חדש וקיבלנו קראווילה,” מספר דרור. "יחד איתנו עברו לניצן עוד אנשים מן היישוב ניסנית, כך שלא היינו לבד. לאט-לאט התאקלמנו. ההורים עובדים ויש כבר תוכניות לבנות בית קבע בניצן. למרות זאת אני מתגעגעת לים של גוש קטיף.”.
שחר מציין כי כל קהילת גדיד עברה לניצן. "העובדה שהיינו יחד כל הקהילה הקֵלה מאוד על המעבר. קיבלו אותנו כאן יפה מאוד אבל גם אני מתגעגע מאוד לגוש קטיף".
לספר את הסיפור
דיסק הילדים החדש "חול בעיניים" מספר את סיפורו של גוש קטיף בצורה חווייתית. את התסריט חיברה אריאלה סביר. בסרט שולבו צילומים מקוריים מהגוש שהיה, ומשתתפים בו ארבעה-עשר בנים ובנות ממספר יישובי גוש קטיף, ביניהם דרור ושחר.
ממי שמעתם על הרעיון להפיק סרט?
דרור עונה. "שמעתי הרעיון לסרט מחברה. ביום ה"אודישנים" הייתי חולה, אך למרות שלא חשתי בטוב, באתי להיבחן. התביישתי מאוד ולכן חשבתי שבוודאי לא התקבלתי. לפני הצילומים התקיימו חזרות בהן למדנו את מילות השירים והמנגינות וערכנו את הקטעים שמופיעים בסרט."
שחר מוסיף גם הוא: "אמא שלי הכירה את עוזרת ההפקה שסיפרה לה על הכוונה להפיק סרט. אמא שאלה אותי אם אני רוצה להשתתף ועניתי בחיוב. ניגשתי למבחני המיון ועברתי. הבחינות היו סוחטות כי נתבקשתי לבצע תפקידים שונים. דרור ואני קיבלנו את התפקידים הראשיים. ימי הצילומים היו עמוסי חוויות, נסענו לעיר יפו בשלוש לפנות בוקר. היה קשה לקום כל-כך מוקדם. צילמו אותנו פוסעים בחול וטובלים בים.”
סרט לחוד ומציאות לחוד
למרות שקיימים כמובן הבדלים בין העלילה המדויקת בסרט לבין מה שבאמת קרה לדרור, הוא מודה כי התחבר מאוד לתסריט. "ההשתתפות בסרט גרמה לי להיזכר בחיים שלי בגוש קטיף ועזרה לי להתמודד. המשחק, בשבילי, בסרט היה כמו תראפיה – צפיתי בתוצאה הסופית ואהבתי אותה. אני גאה שהשתתפתי בסרט כי הוא מעביר מסר משמעותי: זו יוזמה חשובה ומעניינת".
"הילד שמופיע בסרט מגורש מהגוש,” אומר שחר, "וגם אני גורשתי. לכן יכולתי לגלם טוב יותר את התפקיד. ההשתתפות בסרט עזרה לי לעבד את חוויית הגירוש הפרטית שעברתי בתור ילד וריפאה לי מעט את הפצעים. למרות זאת הצפיה בסרט לא מספיקה. צריך לשמוע פנים מול פנים אנשים שחיו בגוש ומספרים בגוף ראשון על חוויותיהם".
"מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון" הוא מעין מוזיאון ביישוב ניצן דרכו מתוודע המבקר לסיפורו של גוש קטיף, הכולל 35 שנות התיישבות, התמודדות עם טרור יום יומי, עקירה ובניה מחדש.
במרכז תוכלו לראות סרטים שונים על הגוש, תיעוד מצולם של תושביו, המסבירים את סיפורם האישי, ארכיון מפותח, ועוד.
במרכז ישנן הפעלות המתואמות לבני נוער, כמו: פאזל ענק, מפה אילמת של הגוש וסרטים כדוגמת "חול בגרביים" ועוד.
איך סרט נולד
המשוררת אריאלה סביר, מספרת על תהליך הכתיבה המיוחד של הקלטת.
"לפני שלוש שנים פנו אליי ממרכז קטיף בבקשה לכתוב על נושא ההתנתקות לילדים. הנושא התגלגל בראשי במשך זמן. את השיר הראשון בקלטת אני הכי אוהבת כי חיברתי אותו "מהבטן". מילותיו הן: "אמא אמרה לי שפעם היה לנו בית קטן, לבן עם גג אדום וגם חלון שמשקיף על הים…”
מכיוון שמעולם לא גרתי בגוש קטיף, התפקיד שלי היה להקשיב, להרגיש ולחבר את הסיפור בצורה שילדים יכולים לעכל. הייתי מעין צינור או גשר והעברתי לילדים טעימה ממה שהיה שם.
"שיר נוסף בקלטת נקרא "ציפור". בהתחלה כתבתי מכתב שילד מן הגוש כותב לאחד החיילים. הבנתי שהזכרת חיילים עלולה לעורר סערה. התפללתי לקב"ה שתהיה לי סייעתא דשמיא. ובאמת "ירד האסימון", וכתבתי על ציפור שהיה לה קן בגוש קטיף והרוח עקרה את הקן.
הבחירה בציפור היתה מוצלחת כי ציפור מסמלת חופש ורכות. הטקסט עמום אך המשמעות קיימת וכל אחד יבין אותה איך שהוא מבין. לדעתי סוד הקסם של הקלטת הוא בפשטות ובתאור של הפרטים הקטנים. דווקא בגלל שלא הייתי תושבת הגוש, זה איפשר לי להתבונן באירועים בצורה אחרת, נקיה יותר. אני שמחה שהייתי פה לאותם אנשים".
אלו תגובות קיבלת?
"כשהנכד הקטן שלי בן השלוש רואה דקלים הוא מיד אומר שזה נראה לו כמו גוש קטיף… הוא הפנים את המראות והנופים שבסרט.”
איך נבחר השם "חול בגרביים"?
"כשביקרתי במרכז קטיף, הוקרן סרט בו סיפרה אשה מן הגוש על חוויותיה. היא אמרה שכשמשפחתה הגיעה לגוש קטיף, הכל היה רק חול. הילדים היו חוזרים הביתה ותמיד נותר בבית חול בכל מקום, אפילו בגרביים…”
*