"אינני יודע אם ראיתם אי פעם מפת נפש של אדם. רופאים משרטטים לפעמים מפות של חלקים אחרים של גוף האדם, אך האם הייתי רוצה לדעת אם מסוגלים לנסות ולצייר מפת נפש של ילד – שהיא לא רק מבולבלת, אלא גם מסתובבת כל הזמן…"
(מתוך הספר "פיטר פן" של ג'ימס מתיו בארי, בהוצאת זמורה ביתן)
כך מתנהל לו הפרק הראשון של הספר על האגדה המעופפת על הילד שאינו גדל לעולם. רובכם בודאי לא קראו את הספר הזה מעולם. בשבוע הספר, שנמצא כעת בשיאו, תוכלו לגלות ולמצוא ספרים רבים, חלקם ישנים וחלקם חדשים, חלקם קלאסיקות מתורגמות וחלקם חידושים עבריים. ולכולם משותף דבר אחד: היכולת של ספר להגיד לנו כל מה שהוא רוצה, באיזו צורה שהוא רוצה, בלי להיות כפוף לחוקים של קולנוע או תקציב או מראות ויזואליים. ככה יכול הספר "פיטר פן" לספר לנו דברים הזויים כמו שאימא של ונדי ערכה "חיפוש יסודי בנפש של ילדיה" כאילו שהיא מסדרת מגירות, או שיש לה "נשיקה מיוחדת בקצה הימני של פיה" שכולם יכולים לראות אבל איש לא קיבל אותה מעולם (כאילו שאפשר לראות נשיקה!). זה הקסם של הספרים. ולכן הם לא ימותו לעולם – ולא משנה כמה אינטרנט, טלויזיות, אייפונים וסרטים ימלאו את חיינו. הכוח של לדבר על משהו, מבלי להראות אותו – הוא כוח ששמור למילים בלבד. ברגע שמראים אותו על גבי המסך, הקסם הזה נעלם. אפשר ליצור סרטים מרהיבים, יקרים ויפים להפליא; אבל את הייחודיות שבלדמיין משהו שתיארו לנו רק במילים, לרוץ עם העיניים על הטקסט קדימה ואחורה ולחבר בראש משפט זה עם משפט אחר, ואפילו לנסות וליצור בעצמנו – בלי תקציב ובלי מצלמה – סיפור שלם, כל אלו הן המעלות המיוחדות לספרים בלבד.
בחרתי לפתוח את דבר העורכת עם קטע מהספר המקורי של "פיטר פן" כי המונח הזה, "מפת נפש", זה למשל משהו שאף במאי לא יהיה מסוגל להראות לנו על גבי המסך. מה שיפה פה זה שלאף אחד, בעצם, אין מושג איך אמורה להיראות "מפת נפש", אבל אנחנו יכולים לדמיין לבד, וכל מה שנדמיין – יהיה נכון. מי אמר שלא? הרי בספרים אנחנו קובעים. סוף סוף.
מחר במוצאי שבת יהיה הערב האחרון של שבוע הספר, ולאלה מכם שעוד לא יצא להסתובב בדוכנים – זה הזמן הכי טוב. אני עצמי אהיה בדוכני שבוע הספר של גן הפעמון בירושלים, כך שאם בא לכם לקפוץ ולומר שלום… יהיה כיף.
שתהיה שבת שלום וקריאה מהנה (בכל דבר שתבחרו לקרוא)
שלכם, ליאת
