פורים מתקרב ואיתו הנפצים. ברחובות כבר מתחילים ילדים להפציץ ב"בום" "בום" ועוד קצת "בום", וזו רק ההתחלה, כי בזמן קריאת מגילת אסתר יהיו אפילו יותר "בומים"… המון ילדים רוכשים חומרי נפץ רעשניים, רק בשביל הקטע הזה של להשמיע קולות פיצוץ. מאיפה בכלל התחיל כל המנהג הזה? מה הקשר שלו לפורים, לשמחה וששון ויקר, או לנהפוך הוא, או למתנות לאביונים?? הכל הרי התחיל בכלל מהרעשנים החביבים, שהשתמשו בהם בזמן הקראת המגילה, כדי להרעיש בזמן הקראת שמו של המן. עם הזמן, בכל פעם חיפשו משהו עוד יותר מרעיש ועוד יותר מגניב, כדי להפתיע ולחדש משנים קודמות, ואז הגיעו לרעיון ה"גאוני" הזה של להשתמש בנפצים ובקפצונים. כי הרי איזה רעש יותר מבהיל, מחריד ומחריש אוזניים, מהרעש של קול נפץ עז? מהפחד שאולי פצצה התפוצצה? והילדים כמובן אימצו את המנהג הזה בשמחה רבה. חשבתם פעם למה? מה כל כך כיף בלהשמיע רעש חזק ומבהיל? ובכן, יש בזה כמובן אקט של תשומת לב, ושל הפחדה. אלה שמפציצים את הרחוב בקולות הנפץ נהנים בעיקר מהעובדה שכולם שומעים אותם, נבהלים, ומושפעים ממה שהם עשו. אבל יש עוד סיבה לכך שילדים אוהבים נפצים. הרעש החזק שהם מקימים, גורם להם להרגיש גדולים יותר. כי הנה הוא, האדם הקטן הזה, מצליח להקים קול שאון אדיר – כמו רעם מתגלגל בשמיים. איזו תחושה כבירה! אני גדול, אני חזק… אז זהו, שזו רק אשלייה, כמובן. הרי אתה עצמך לא גדול וחזק, בסך הכל פוצצת נפץ. וההשתוקקות הזו להיות גדול יותר, מפחיד יותר, היא זו שגורמת לכל כך הרבה ילדים להשתמש בנפצים ולהפוך לנו את "משנכנס אדר" ל…"מרבים בקפיצה". קפיצה של בהלה מנפץ נוסף.
אז אתם אולי תהיו חכמים יותר מזה. ואם בכל זאת תשתתפו בהקמת קול נפץ בפורים המתקרב, לפחות השתדלו להימנע מהחומרים המסוכנים, ובמידת האפשר רחמו על השכנים ועל באי בית הכנסת, שלא רוצים להפוך לחירשים, ותזכרו שעם כל הכבוד ל"בום" – זה לא באמת הופך אתכם לגדולים וחזקים יותר. רק ל… מעצבנים מאוד.
שתהיה שבת שלום, ובשבוע הבא – גיליון פורים מטורף וחסר רצינות. ראו הוזהרתם…
שלכם,
ליאת