מאת: נגה מירון
ביום שני בערב לא היה לי מה לעשות. בטלוויזיה נגמרה התוכנית שאני אוהבת, והאחים שלי היו במחשב כך שלא יכולתי לראות פרקים מהסדרה שאני אוהבת. העברתי ערוץ בטלוויזיה, והדיבורים של הקריין לכדו את אוזני. הגברתי את הווליום והתיישבתי על הספה. בחדשת שידרו כתבה על מדפסות תלת מימדיות ביתיות. המדפסות יוכלו להדפיס מוצרים של ממש, כמו נעליים, בגדים, רהיטים ואפילו אוכל. במקום דיו המדפסות התלת מימדיות ישתמשו בגלילים של פלסטיק, עץ, מתכת וכולי.
הכתבה ריתקה אותי, וכל אותו השבוע חשבתי על המדפסות התלת מימדיות. המחשבה, שבעוד כמה שנים ואולי אפילו חודשים אוכל לייצר מוצרים אצלי בבית, היתה בלתי תפסת.
הגיעה שבת, ואיתה גיליון חדש של "אותיות". הפינה שאני הכי אוהבת בעיתון היא "קליק- על המחשב", ובשבת ההיא הרגשתי כאילו הכתב של הפינה הזאת קרא את מחשבותי במשך כל השבוע. הפינה היתה על המדפסות התלת מימדיות הביתיות, אבל הכתבה שהיתה במדור גרמה לי לראות אותן באור שונה לחלוטין.
לא עלה בדעתי שבאמצעות המדפסות התלת מימדיות הביתיות אפשר לייצר כלי נשק. כל מטורף, שירצה לרצוח מישהו, יוכל לייצר כמה אקדחים או רובים שהוא רוצה בלא יותר מ-7,000 שקלים. המחשבה הזאת הפחידה אותי. אולי המדפסות התלת מימדיות הביתיות יהיו פריצת דרך בתחום הטכנולוגי, אבל כמו כן גם פריצת דרך בתחום כלי הנשק. צריך לעשות משהו נגד זה, לפני שנגלה שהעולם הופך לשדה קרב.
תמונה: sxc.hu