תמר זקס
חזרתי למגרש לחפש את הסוודר הסגול שהשארתי על הגדר. כשהתקרבתי ראיתי את דניאלה, חגית, מיכל ונעמה מסתודדות. אני יודעת שלא בסדר להקשיב לשיחה שלא מיועדת לי, אבל כששמעתי ששמי עלה בשיחה לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לדעת מה הן אומרות. התכופפתי והתגנבתי בשקט מאחורי הגדר והאזנתי לדבריהן.
"החבאתי את הקרשים בחצר שלנו, מתחת למדרגות," אמרה חגית.
"זה מספיק בטוח שם?" שאלה דניאלה.
"מה קרה לך? חוץ מעכברי השכונה אף אחד לא מגיע לשם."
"אמאל'ה, את רצינית? אם יש שם עכברים אני לא מתקרבת," אמרה דניאלה.
"סתאאם, נראה לך?" צחקה חגית.
"עכברים הם לא נושא מצחיק," ענתה דניאלה.
"מצטערת, לא התכוונתי…"
"בכל מקרה אין מה לדאוג, נראה לי שיש לנו מספיק קרשים," הוסיפה מיכל.
"כולן באות?" שאלה דניאלה.
"כן, כולן חוץ מאורית. ברגע האחרון היא החליטה לצרף את אחיה הקטן יובל, היא אמרה לי שאבא שלה במילואים והיא אחראית עליו," אמרה מיכל.
"אבל קבענו שהקומזיץ יהיה רק לבנות הכיתה!"
"נכון, זה בדיוק מה שאמרתי לה. אנחנו רוצות ליהנות סביב המדורה, ולא להיות בייבי סיטר בל"ג בעומר," הוסיפה דניאלה.
"בלי אחיה היא לא תגיע," הוסיפה מיכל בניסיון אחרון להגן עליי.
"ממש חוצפה, מה היא חושבת לעצמה? אחיה קטן מדי למדורה שלנו. אני מכירה אותו, הוא זללן ואוכל כל הזמן. אם הוא יבוא הוא יעשה בלגן, ובטח ירצה המון תפוחי אדמה."
"אולי אין לה ברירה," ניסתה מיכל שוב, ללא הועיל.
"אנחנו לא אשמות. אנחנו רוצות ליהנות בלי אחים קטנים ובכיינים," סיכמה דניאלה.
******
הלכתי בזהירות אחורנית. החלטתי ששמעתי מספיק. נכון, זו הייתה אמורה להיות מדורה רק לבנות הכיתה, אבל ידעתי שאם אבא לא נמצא לא תהיה ליובל מדורה ללכת אליה. ידעתי גם שאף על פי שיובל קטן, הוא לא יפריע בכלל.
לא רציתי לוותר על המדורה, וגם לא על תפוחי האדמה. החלטתי שאדליק ליובל ולי מדורה משלנו, עם המון תפוחי אדמה ובצלים. שמרתי את דמי הכיס שלי כדי לקנות לנו מרשמלו. אפילו תכננתי לשכנע כמה מהשכנים להצטרף אלינו. בכל פעם כשראיתי ענף יבש בדרך הוספתי אותו אל הערמה. חנניה, מנהל המינימרקט, נתן ליובל ולי ארגזי עץ שלא היו בשימוש, והערמה שלנו הכפילה את עצמה.
בערב המדורה העברתי עם יובל את הקרשים שהחבאתי למגרש הריק שליד הבית.
ראיתי שמיכל נעמה מתבוננות בנו. הן הסתודדו והתלחשו ולבסוף ניגשו אלי ואמרו: "באנו לבקש סליחה ולהגיד שאנחנו מצטערות."
"על מה אתן מצטערות?" התעניין יובל.
"אין להן מספיק עצים," עניתי במהירות במקומן.
"לנו יש המון. רוצים קצת משלנו?" שאל אותן יובל בתמימות.
"מאיפה יש לכם כל כך הרבה עצים?" התענינה מיכל.
"אורית ואני אספנו אותם כל השבוע," הסביר לה יובל בגאווה.
"נראה לי שחבל להדליק שתי מדורות. אולי תצטרפו אלינו?" הציעה נעמה.
"אבל דניאלה וחגית… הן לא יסכימו," עניתי, ונזכרתי בכל מה ששמעתי מאחורי הגדר.
"את זה תשאירי לנו. אנחנו נסתדר אתן."
****
לקחתי את ידו של יובל ויחד צעדנו לעבר המדורה של הכיתה.
כשהחשיך מעט הדליק למעננו דורון, אבא של חגית, את המדורה, וכולנו התיישבנו סביבה. יחד השחלנו תפוחי אדמה ובצלים על חוט ברזל ארוך, שרנו שרים והתבדחנו. דורון סיפר לנו צ'יזבטים. יובל השחיל כדורי מרשמלו ורודים ולבנים על שיפודים, וביקש מאתנו לצלות אותם מעט על האש. הוא הסתובב בינינו מאושר וכיבד את כולם בשמחה. הייתי גאה בו מאוד.
כשסיים את החלוקה הכריז דורון שתפוחי האדמה מוכנים. עזרתי ליובל לקלף את תפוח האדמה שקיבלתי. הסרתי בזהירות את הקליפה השחורה, בזקתי מעט מלח והגשתי ליובל. הוא נגס בתפוח האדמה ופניו השחירו מהפיח. מזווית עיניי ראיתי שדניאלה, מיכל, נועה וחגית מתקרבות לעברנו. עקבתי אחריהן, וקירבתי אליי את יובל. חיבקתי אותו בחוזקה. פחדתי שיעליבו אותו.
בדיוק כשהן התקרבו והתיישבו לצדי, הציע דורון ליובל ולי תפוח אדמה נוסף. רציתי לטעום ממנו אבל התאפקתי והעברתי אותו לחגית.
"אורית," היא פנתה אליי. "אני… אנחנו מבקשות סליחה, אנחנו מצטערות מאוד."
"למה בכיתה שלכן כולן כל הזמן מצטערות?" שאל יובל. הוא היה עייף מאוד, נשכב לצדי והשעין את ראשו על הסוודר הסגול שלי. כולנו צחקנו יחד.
"דרך אגב, יש לך אח ממש נחמד," הוסיפה דניאלה. "כל הכבוד לך שאת שומרת עליו כך."
"אז מה את אומרת? סולחת?" שאלה נעמה.
"כן, בוודאי," אמרתי. הבטנו ביובל וראינו שהוא נרדם כשחיוך גדול על פניו. חגית הגישה לי את תפוח האדמה בחזרה.
"אבל כבר קיבלתי את המנה שלי," אמרתי.
"כן, אני יודעת, ראיתי שנתת את תפוח האדמה ליובל, ועכשיו תאכלי גם את," אמרה נעמה. "מגיע גם לך אחד."
השמים מעליי נצצו באלפי כוכבים. גצים אדומים התעופפו באוויר, תפוח האדמה להט בידי. קילפתי מעליו את הקליפה השחורה, וטעמתי ממנו. הוא צרב את לשוני, והיה טעים במיוחד. דמעה מלוחה התגלגלה על לחיי. הבטתי בלהבות האש שהלכו ודעכו, וחייכתי גם אני.