פרק ט"ז – המארב
כאשר הקבצן הגיע למרחק פסיעות אחדות מהאישה שאחזה בשקיות הוא הסיר את כובעו והאישה שמטה את השקיות.
"מוֹ שֵׁר סִיס!" קראה האישה.
"מַה שֵׁר מַאמוֹ!" השיב הקבצן והם נפלו זה אל זרועותיו של זה לחיבוק שנמשך דקה ארוכה. הם דיברו בניהם בשפה נרגשת, אך דביר וצופית שהביטו בהם הבינו מעט מאוד מפני שהם דיברו ביניהם צרפתית.
"פוליס – זה משטרה!" הסבירה צופית לדביר והוסיפה, "הקבצן הזה הוא לא אחר מניצן הליצן המוכר בשמו האמתי מוריס פואסון."
"נכון מאוד," הסכים דביר, "אני גם הצלחתי לקלוט שהוא אמר לאמו 'זֶ'סוִוי אִינוֹסוֹ', שפירושו – אני חף מפשע. את זה אני זוכר מסרט שראיתי פעם על משפט דרייפוס."
"למה אתה חושב שהם קבעו להיפגש? ולמה במקום משונה כזה?"
"אני מניח שהוא מסתתר כאן בסביבה, ולאור העובדה שהמשטרה בעקבותיו והוא אינו יכול להסתובב חופשי בשעות היום אני מניח שאמו מביאה לו אוכל."
"הוא נראה כל כך עלוב ועצוב," אמרה צופית, וניכר שרחמיה נכמרים.
"ביום ההולדת של ינאי הוא היה כל כך מאושר ובטוח בעצמו," חיזק דביר את דבריה, "ועכשיו הוא נראה מדוכא לחלוטין."
"אז מה התכנית?" שאלה צופית. "אתה רוצה שאתקשר למשטרה ואספר שאנחנו יודעים איפה מוריס פואסון ואמו?"
"לא!" השיב דביר, "אני רוצה לעקוב אחריו. אני רוצה לשלול לחלוטין את האפשרות שהוא הגנב. כי אם הוא באמת הגנב אני בטוח שהוא יוביל אותנו אל הציורים הגנובים."
לפתע החתול שרבץ על המעקה מעל דביר וצופית התמתח ושחרר מפיו יללה מתנגנת.
"כַּסכּסֶה טֶה?" שאלה האישה בחרדה.
"אל תדאגי אמא," ניסה בנה להרגיע, "אני כמעט בטוח שזה היה חתול."
האישה, שהייתה כפי שהסתבר אמו של מוריס, שלחה עוד מבט מלא חשש לכיוון שממנו השמיע החתול את יללתו ואז העניקה את השקיות לבנה, נשקה לו על מצחו והסתלקה מהמקום. מוריס הביט שוב ימינה ושמאלה מוודא שהרחוב ריק מאדם, ומיד חצה את הכביש בצעד מהיר.
הוא אך הספיק להגיע למדרכה מעברו השני של הכביש, וקצה הרחוב נשטף באור תכלת מהבהב. ניידת סיור פנתה היישר לכיוון המפלצת. מוריס התכופף ודילג בזריזות בין המכוניות. כיוון שהניידת הלכה והתקרבה לא נותר לו זמן רב לבחור לו מקום מסתור, והוא זינק היישר אל אותה גומחה בדיוק שבה מצאו דביר וצופית מסתור. כיוון שגבו היה מופנה אליהם הוא לא שם לב שהוא חולק את הגומחה עם עוד שני ילדים.
הניידת חנתה לרגע סמוך לגומחת המסתור והיה אפשר לשמוע את קולה של מפקדת המשמרת בוקע ממכשיר הקשר: "ארבעים ואחת, האם שומע?"
השוטר שישב מימינו של הנהג נטל את מכשיר הקשר והשיב: "ארבעים ואחת שומע!"
"ארבעים ואחת, היכן אתה מסייר?"
"אני כרגע ליד המפלצת. אני בודק את הרחוב. אני חושב שזיהינו דמות חשודה חומקת בין המכוניות. אני ניגש לבדוק."
שוטר גבה קומה בעל שפם גדול וסמכותי בא והתקרב אל גומחת המסתור שאותה חלקו דביר, צופית ומוריס, וזאת כמובן בלי שמוריס ידע על כך.
"אתה נכנס לשם?" שאל אותו חברו שהמתין מאחורי ההגה.
"האמת שקצת מסריח פה," השיב השוטר המשופם והרים אבן. הוא השליך את האבן אל הגומחה ונרתע בבהלה כאשר החתול הגדול, שהאבן נחתה סמוך לזנבו, קפץ באימה וזינק אל הרחוב.
"זה סתם חתול מזופת!" קרא השוטר בעצבים, וחברו שהביט במתרחש מהמכונית פרץ בצחוק רועם.
"טוב," קרא השוטר מהניידת, "בוא נתחפף מפה לפני שכל התחנה תצחק עלינו איך אנחנו רודפים אחרי חתולים באמצע הלילה." המשופם קיבל את עצת חברו בשמחה ונכנס אל הניידת. כעבור דקה שוב שקע הרחוב בשקט מוחלט, ודביר שמע היטב את אנחת הרווחה נפלטת מפיו של מוריס.
גם דביר וצופית חשו הקלה גדולה, אך הם לא יכלו להרשות לעצמם להיאנח בהקלה כדי שלא להסגיר את העובדה שהם מסתתרים מאחורי גבו של החשוד בגנבה.
מוריס המתין עוד רגע, וכאשר ראה שהשטח פנוי קם על רגליו מתוך כוונה לשוב במהירות האפשרית אל הבית שבו העביר את שלושת הלילות האחרונים. דביר וצופית עצרו את נשימתם כדי שלא להיחשף, אבל אז דביר חש לפתע דגדוג מעצבן בקצה חוטמו והוא התעטש.
תמונה: sxc.hu