מאת איה גולדשמיד
שר הצבא העליון הביט בזעזוע במצביא הגדול של כל הזמנים, נפוליון בונפרטה האגדי. אירופה, רובה ככולה, נכנעה תחת רגליו נתחים-נתחים, מובסת למול דמותו החזקה. צרפת היתה זקוקה נואשות לשליט הזה בדיוק: עשוי ללא חת, מכבד כל אזרח במדינה ללא קשר לדתו, ויוצא למסעות כיבושים אשר לא יודעים שובעה.
מצב הרוח הלאומי השתפר פלאים. העוצמה נשפכה מנפוליון. די היה במבט קצר רוח שלו שננעץ בפניו של מישהו, כדי שיחוש את הפחד הגדול שידע מימיו. הפחד ממישהו ענק באמת.
"מה אמרת?" גמגם שר הצבא.
"בדיוק מה ששמעת", ענה המצביא נחרצות. "שחרר מיידית את השבויים האנגלים".
"סליחה על החוצפה", התעקש שר הצבא, "אבל מה פשר החביבות הזו כלפי מדינת האויב?"
"ג'נר, הרופא האנגלי", קימט נפוליון את מצחו, "גילה את החיסון נגד אבעבועות שחורות. הוא ביקש שנשחרר את השבויים. זו לא מתנה, זהו תשלום".
"תשלום?"
"כן, תשלום", עווית עצבנית חלפה בפניו של המנהיג נמוך הקומה, "תשלום למצביא שניצח במלחמה בה אפילו אני לא יכולתי לנצח. המלחמה במוות השחור".
המוות השחור
"אבעבועות שחורות" היא מחלה מסוכנת. אחראי לה וירוס רצחני במיוחד, וירוס שמוכר כ"קוטל המונים" חסר רחמים, שכנראה הרג יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה.
וירוס, ובעברית – נגיף, הוא יצור קטן חסר תאים, החי על חשבונם של יצורים אחרים וגורם להם נזק, ובמילה אחת: טפיל.
נא לא להתבלבל בין וירוס לחיידק. חיידק גם הוא יצור קטן, אבל הרבה מחלות הנגרמות מחיידקים ניתן לרפא בעזרת האנטיביוטיקה הפלאית. לעומת זאת, במקרה שווירוס אחראי לבלגן הבריאותי, התרופה היחידה היא מערכת החיסון של האדם.
הנגיף גורם לזיהום, והגוף מתגונן ומייצר נוגדנים – חיילים קרביים נגד הפולש. אם הגוף מנצח, תאי זיכרון נשארים בגוף לזהות כל רמז לביקור מחודש של הנגיף, ולגייס את הנוגדנים הנשארים בגוף למִקרי חֵחרום נוספים. אבל אם הנגיף מנצח? אזַי האדם מקפח את חייו.
וזה מה שקרה במגֵפת "האבעבועות השחורות", שכונתה גם "המוות השחור". המגֵפה הזו הפילה חללים יותר מכל מלחמה, מבול, רעידת אדמה או רעב. כמעט כל מי שחלה במחלה הזו, לא הצליח לשרוד!
"האבעבועות השחורות" היא מחלה מאוד מידבקת. היא מועברת מאדם אחד לשני בטיפות הרוק הנפלטות בנשימה. אחרי שנדבק, מכוסה החולה בשלפוחיות גדולות ושחורות מכף רגל ועד ראש, והדרך היחידה לטפל במחלה היא לבודד אותו כדי שלא ידביק אחרים, ו…להתפלל לנס.
כבר לפני כ-3,500 שנה התפשט הנגיף מאפריקה ליוון, פרס וסין, ומאז הוא "חגג" בכל העולם. בדרך-לא-דרך הוא הגיע לכל נקודה בגלובוס. שט באוניות נוסעים, מקופל בשמיכות צבאיות וטמון בגופות המתים.
אבל לפני דור אחד בלבד משהו גדול קרה. האדם יצא למלחמה נגד נגיף "האבעבועות השחורות". הוא עייף מהמוות, מהקרבנות הבלתי נספרים ומאוזלת היד. יצא למלחמה – וניצח.
שלום ולא להתראות
עוד הרבה לפני שהאדם בכלל הכיר את המילה "חיסון", הוא ניסה להפוך את גופו למוגן מפני מחלות בכל מיני דרכים בלתי מוסברות.
לפני כאלף שנה, בסין, תחבו לאפם של ילדים שלפוחיות של אבעבועות שחורות שיבשו ונשרו. וראו זה פלא: רוב הילדים חלו במחלה בצורה קלה מאוד, ובפעם הבאה שהסתובב לידם אדם חולה, לא אונה להם כל רע.
ניחשתם, נכון? הנוגדנים כבר שכנו בגופם, עומדים על המִשמר ומסכלים כל ניסיון השתלטות מצד הווירוס הידוע לשִמצה.
מי שחלה פעם אחת במחלה ושרד, לא יחלה שוב. אבל הסיכון גבוה מִדַי. היו אנשים שהודבקו במתכוון במחלה, וגוועו למוות כשכל החיים עוד לפניהם.
ואז, בשלהי המאה ה-18, מחליט אדוארד ג'נר, רופא בריטי בכפר קטן, להקדיש את חייו למלחמה במגֵפת "האבעבועות השחורות". הוא שמע מאיכרים כי אלה מביניהם שנדבקים מפָּרותיהם במחלה הנקראת "אבעבועות הבקר" כבר לא יחלו לעולם ב"אבעבועות השחורות". "אבעבועות הבקר" היתה מחלה קלה בלבד, שהתבטאה בכמה יבלות שהופיעו על כפות הידיים שלהם.
ג'נר הקדיש 21 שנים מחייו לחקר הנושא, עד שהגיע לרגע האמת: הניסוי הגורלי (אזהרה לקוראים רגישים: הניסוי הזה הוא טיפל'ה, איך נאמר, מגעיל).
ד"ר ג'נר שרט את ידו של ילד בן 8 מהכפר, ומרח עליה מעט מוגלה שנלקחה מידה של איכרה החולה באבעבועות הבקר. לאחר כמה חודשים שרט ג'נר שוב את ידו של הילד, אך הפעם מרח על השריטה מוגלה משלפוחית של חולה גוסס באבעבועות שחורות! המתח בכפר היה כבד מנשוא. האם הילד יחלה וימות?
הילד לא חלה! הוא היה מחוסן בפני המחלה הנוראה מכולם. ג'נר לא ידע עדיין שיש וירוסים בעולם, ושנגיף "אבעבועות הבקר" שייך לאותה משפחה של וירוס "האבעבועות השחורות". הרי עדיין לא היו מיקרוסקופים משוכללים ומעבדות מתקדמות. אבל בשנת 1796 החיסון המודרני הראשון בעולם יצא לדרך.
רוצח שמור במקפיא
לפני 50 שנה מחליט אִרגון הבריאות העולמי למחות את נגיף "האבעבועות השחורות" מעל פני האדמה. המִבצע הגדול ביותר בתולדות האנושות יצא לדרך, וכלל את כל המדינות המתפתחות שהאוכלוסייה בהן איננה מחוסנת, הניקיון ירוד והמחלה משתוללת. מאות-מיליוני אנשים חוסנו באפריקה, באמריקה הדרומית ובאסיה. בכל העולם כולו לא נותר ולוּ חולה אחד ב"אבעבועות שחורות".
הקרבן האחרון של המחלה היה באנגליה, בשנת 1978. עובד מעבדה השתמש בווירוס בעת עריכת ניסוי לא מאושר. טכנאית צילום תמימה, שעבדה בקומה שמעל, שאפה את הנגיף שעבר דרך מערכת המיזוג, ומתה.
שנה לאחר מכן התכנסה בז'נבה שבשווייץ ועדת אִרגון הבריאות העולמי, וחתמה על מגילת קלף בחמש שפות את המילים:
"האבעבועות השחורות נעקרו מהעולם".
המחלה הראשונה שהוכחדה על ידי האדם. מאז הופסק החיסון נגד המחלה. אין בו צורך יותר. אבל בשתי מעבדות מסתוריות בעולם כלוא עדיין נגיף האבעבועות השחורות: ב"מרכז הפדראלי לבקרת מחלות ומניעתן" בארצות הברית וב"מכון לחקר הנגיפים" ברוסיה.
"אנו מחזיקים בנגיף לצורכי מחקר", הם מספרים לנו. אבל לאחר אסון התאומים בניו-יורק אמר שר הבריאות האמריקני, טומי תומפסון: " האירועים של ספטמבר שינו את עולמנו… אנו צריכים לשמור את הרוצח הזה במקום שמור היטב".
ממה הוא מפחד? בשתי מילים: נשק ביולוגי. הרי לא בטוח שנגיפי "האבעבועות השחורות" שמורים רק בשני המקומות הבטוחים שהזכרנו. אם אויב שטוף שִנאה ורוע ידביק במזיד אוכלוסייה שלֵמה בחיידקים או בנגיפים קטלניים, יהיה צורך חיוני במנות חיסון עבור מיליארדי אזרחים במדינות רבות.
כיום, יותר ממחצית מבני האדם כבר לא מחוסנים מפני "אבעבועות שחורות". אז רוסיה וארצות הברית שומרות לנו את הרוצח הקטן במקפיא. סתם, בשביל שנישן טוב יותר בלילה.
הידעת?
בשנת 1763 נערך לראשונה בהיסטוריה שימוש בנשק ביולוגי. סר ג'פרי אמהרסט, מפקד הכוחות הבריטיים באמריקה הצפונית, ציווה לחלק לבני שבט אינדיאני שמיכות נגועות ב"אבעבועות שחורות". ערֵמת גופות האינדיאנים הלכה וגבהה, ומחצית מהאוכלוסייה הוכחדה.
סימני אבעבועות שחורות מצויים עד היום על המומיה של פרעה, רעמסס החמישי, שמת לפני למעלה מ-3,000 שנה
פינת הדִילֶמוּוּוּ
חיסון נגד מחלת "האבעבועות השחורות"
כבר שלוש פעמים נקבעו מועדים להשמדה סופית של נגיפי "האבעבועות השחורות", השמורים בארצות הברית וברוסיה, ושלוש פעמים הם נִדחו.
מצד אחד, יש הטוענים שחייבים להשמיד את הנגיף המסוכן כל כך בהקדם האפשרי, לפני שיגרום נזק.
מצד שני, יש הטוענים שחייבים לשמור על הנגיף לצורך הכנת חיסונים במצב שמדינה עוינת תאיים בנשק ביולוגי.
אז מה דעתכם: להשמיד או לשמור?
כִּתבו ל"פינת הדילמוּוּוּ", ואולי עמדתכם תפורסם.