הקיץ בשיאו, השמש מכה על הראש, וחם מכדי לעשות משהו. גם בית הספר כבר נגמר, ואין לנו חובה לקום מוקדם בבוקר ולהגיע בדיוק עד תחילת השיעור הראשון. ישנה תחושה של לאוּת באוויר, אנחנו זקוקים לחופשה הזו כדי שנוכל להתקדם לקראת השנה הבאה.
מעניין מאוד שדווקא בתקופה זו אנו קוראים את הפרשיות האחרונות של ספר במִדבר. דומה כי לקראת סופו של הספר, אחרי האירועים הגדולים והמשמעותיים במִדבר – החיוביים (כגון יציאת מצרים, קבלת התורה והנסים שאירעו לעם) והשליליים – יוצא גם עם ישראל למעין "חופש גדול". המנהיג הדגול, משה רבֵּנו, כבר יודע שלא יזכה להיכנס לארץ, והוא מוביל את העם ללא מרים ואהרון, שליוו אותו לכל אורך חייו. ככל שהם מתקדמים לעבר ארץ ישראל, יודע משה שגם תפקידו בעולם עומד להסתיים, ויהיה עליו להשיב את נשמתו ליוצרה. לאוּת מסוימת שורה על בני ישראל, והכל ממתינים לחצות את הירדן, ולהתחיל מחדש בארץ ישראל.
חם, אז מה?
אבל גם כאשר נדמה שאנחנו נמצאים בחופש הגדול, המשימות עדיין לא הסתיימו. משה רבֵּנו, למשל, מקבל מהקדוש-ברוך-הוא ציווי מיוחד: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמיך" (במדבר, פרק ל"א, פסוק ב'). גם אם חשבתם לחכות בשלווה לזמן הנכון לעבור את הירדן, ולהתחיל מחדש בארץ – יש לכם עדיין משימות. וכך, למרות העייפות והתלאות; למרות התחושה שמלחמות קשות עוד ממתינות לעם ישראל לאחר חציית הירדן, ולמרות תחושת הלאוּת – יוצאים בני ישראל להחזיר את הכבוד לעם היהודי, ולנקום את נִקמת בני ישראל במדיינים.
גם לנו, כאשר אנחנו חוֹפְשים בקיץ, יש לפעמים תחושה שמה שלא עשינו כבר יידחה לשנה הבאה וזהו. שעכשיו זה כבר מאוחר מדי לתקן, להשלים, ליצור מהלכים חדשים אחרי תקופה כה ארוכה או לחדש חידושים.
מלמד אותנו הקדוש-ברוך-הוא, באמצעות בחיר הנביאים משה, שלא כך הוא: גם כאשר אנחנו קרובים לסוף, ואפילו אחריו, עדיין צריך להתאמץ ולהשקיע. אסור לתת ללאוּת הגדולה, לחום ולשעמום לסחוף אותנו לבטלנות ולאפס מעשה.
הבלתי צפויים
בסוף ספר במִדבר משה רבֵּנו מלמד אותנו שיעור חשוב בדמותו של העם היהודי. לא מספיק לנצח את האויב במלחמה; גם לא די להיות עם שמלוּוֶה בנסים גדולים ובהשגחה אלוקית תמידית. עם ישראל צריך להיות בלתי צפוי, משוגע, ובמקרה הצורך גם לנקום במי שפגע בנו על מנת שלא ייעשו זאת שוב. הגויים שנלחמים בעם ישראל אינם יודעים כיצד להגיב להתנהגות המשונה הזו של עם ישראל. קחו למשל את המקרה האחרון, שבו לוחמינו האמיצים הרגו את המתנכלים להם על הים: זה בִּלבל לחלוטין את הסדר הטוב בעולם, עד שכל העולם נזעק לחקור ולהאשים.
ואנחנו? אנחנו לא מתרגשים. כבר מימי משה רבֵּנו ויהושע תלמידו ראוי שיֵדעו כל העמים, שאתנו לא מתעסקים. למה? כי אי אפשר לצְפות אותנו, מתי ואיך נתנהג כמו משוגעים.
