כתבה: אפרת אורבך
צ'רלי היה רעב. לא היה אוכל בבית. היה לו קר, אבל לא היה בבית נפט להסקה. צ'רלי היה לבד בבית והוא הרגיש עצבות ופחד. אביו נפטר ואמו הייתה חולה.
צ'רלי ואחיו הגדול סידני עבדו שניהם בתאטרון. הם כבר התייאשו מן הלימודים בבית הספר ורק ביקשו להתפרנס. צ'רלי הצעיר לקח כל תפקיד שהציעו לו: הוא רקד בלהקת סטפס, ושיחק כחתול בהצגה "אליס בארץ הפלאות" ובכל תפקיד שרק היה יכול להשתחל אליו. סידני אחיו עבד כשחקן קבוע בלהקה שנקראה "מפעל הצחוק".
מצב אמם של צ'רלי וסידני לא היה טוב. כבר כמה שנים שנכנסה ויצאה מאשפוז במוסדות שונים, וימים רבים ישב צ'רלי הצעיר, ילד בן ארבע עשרה, לבד. "מה יהא עליי?" בכה צ'רלי בדממה, והביט במראה.
"המראה היא חברתי הטובה ביותר, משום שכאשר אני בוכה, היא לעולם אינה צוחקת."
בפעם הקודמת שאמו התאשפזה, שוטטו הוא וסידני ברחובות. לא היה אפילו מי שישלח אותם בחזרה לבית היתומים שבו גרו בעבר, כשלא היה כסף לאוכל.
יום אחד סידני הגיע הביתה וגילה את צ'רלי מכורבל ומיואש. סידני היה כבר גדול, בן שבע עשרה. הוא חיבק את צ'רלי ואמר: "אל תבכה. תחייך!"
"לחייך?" ייבב צ'רלי. "איך אני יכול לחייך עכשיו? קר לי, אני רעב, ואמא חולה…"
סידני נעמד וצעק: "חייך, צ'רלי!" צ'רלי בלע את הדמעות, וניגב את העיניים. הוא התאמץ לחייך. לאט לאט, כמו קרח שמפשיר באמצע החורף, צ'רלי העלה בכוח הרצון חיוך קטן לקצות הפה. "כן!" צעק סידני. "חייך, אנחנו הולכים למצוא לך תפקיד בתאטרון! ואז נהיה יחד, אתה מבין, צ'רלי?" צ'רלי הבין. סידני סידר לו מבחן במה בלהקת התאטרון שלו, וצ'רלי האומלל, הרזה והחיוור, שר, חייך וצחק. צ'רלי וסידני התגלגלו מתפקיד לתפקיד, עד שהגיעו עם "מפעל הצחוק" לאמריקה.
סיפורו של צ'רלי צ'פלין היה יכול להיות סיפור עצוב מאוד. סיפור על משפחה מפורקת; סיפור על הורים שאיבדו את היכולת לדאוג לילדיהם; סיפור על מחלות ועל ואומללות, על רעב, קור ועוני. אבל לסיפור הזה יש סוף אחר. מתוך כל הקושי והמצוקה הזאת צמח אחד הקומיקאים הגדולים של כל הזמנים: צ'רלי צ'פלין.
איך זה ייתכן? איך אפשר, בתנאים קשים כאלה, לקום בבוקר ולחייך, קל וחומר לעלות על במה ולהצחיק אחרים, כשבתוך תוכך הכאב מבעבע?
"יש לי הרבה צרות בחיי, אך שפתיי אינן יודעות זאת. הן תמיד מחייכות."
צ'רלי ידע שבחיים יהיה עליו לעטות מסכה. לתוכה יצק את כל הרגעים השמחים שחווה בחייו עם אמו, שבימים טובים הייתה שרה ורוקדת איתו, כאילו אין דאגות בעולם. למזלו, סידני וצ'רלי השתלבו עד מהרה בתעשיית הראינוע (קולנוע אילם) בראשית ימיה, שהייתה מבוססת על "סלפסטיק" כמו שעשו בלהקה: הומור המופק על ידי סיטואציות מגוחכות כמו החלקה על בננה, עוגה המוטחת בפניו של אדם, הבעות פנים וגוף מוגזמות והרבה מכות ואלימות "בכאילו". בסרטים אלו לא היה קול, לא היה צבע; רק מוזיקה רועשת ומקפיצה וכמה כתוביות בין הסצנות. סרטיו של צ'רלי הצליחו כל כך, שבמהרה זכה לרווחה כלכלית שלא שיער בחלומותיו הפרועים ביותר. ומתוך העבודה בסרטים אלה נולדה דמותו של הנווד – איש חסר בית, חסר שורשים, חסר כול, המופיע משום מקום, נחלץ לעזרתם של המדוכאים, וחוזר לאלמוניותו ולנדודיו. האיש הזה, שנולד מתוך ילדותו האומללה של צ'פלין עצמו, נגע ללבם של כל אזרחי העולם ללא קשר לשפתם, והעלה חיוך על שפתותיהם ובת צחוק לזוויות פיותיהם אפילו של המדוכאים ביותר.
צ'פלין הכניס לסרטיו מרכיב חשוב מאוד וזהו הרגש. כיום זה אולי מובן מאליו, אך הקולנוע בזמנו של צ'פלין (לפני כ-90 שנה!) לא עסק בזה, וצ'פלין היה מהראשונים שהכניסו רגשות אל הסיפור הקולנועי, וצופיו יכלו לצחוק, לבכות ולהתרגש למראה התמונות שעל המרקע.
צ'רלי צ'פלין המשיך להפיק סרטים שנים רבות. הוא המשיך להציג את הנווד, חסר כול ורעב, בצורה שהייתה מכמירת לב ומצחיקה עד דמעות גם יחד. הוא הצליח ללכוד את הניצוץ האנושי, המקווה לעתיד טוב יותר, בלי לטשטש את הקושי שהכיר מקרוב לפני שדרך כוכבו.
"כאביי עשויים להיות הסיבה לצחוקו של אחר. אך צחוקי אסור שיהיה הסיבה לכאבו של אחר."
מוחנו רגיש מאוד למראה של אדם מחייך. נוירונים מיוחדים הנקראים "נוירוני מראה" קולטים את החיוך ומשדרים למוח שאנו מחייכים בעצמנו. ומדוע זה טוב? כי כאשר אנו מחייכים, אפילו חיוך מאולץ, לא אמיתי, המוח שלנו משחרר הורמונים של שמחה ומצב הרוח שלנו משתפר מעט. נסו את זה בעצמכם, זה מוכח מדעית.
ולכן לִמדו מצ'רלי צ'פלין: גם כשעצוב, והכול נראה אבוד, חייכו. ואם אינכם מצליחים לחייך, חפשו את חיוכו של אדם אחר, או סרטון של צ'רלי צ'פלין. שמחה וצחוק אינם דברים שבאים לנו תמיד בקלות, ולכן כדאי לאמץ את ההרגל לחייך גם כשלא פשוט. החיוך שלנו גורם לסביבה שלנו לחייך, וכבר אז הכול נראה טוב יותר, אפילו קצת.
שיהיה חודש אדר שמח ומבדח!
*** בוקסה נפרדת:
רוצים לצחוק ולבכות עם צ'רלי צ'פלין? הנה כמה המלצות:
הבהלה לזהב
זהו סרטו המוכר ביותר של צ'פלין, בו הוא מגלם דמות של כורה זהב באלסקה המושלגת. בסרט מופיעות סצנות מפורסמות שבהן צ'פלין אוכל את הנעל שלו, וסצנה נוספת של "ריקוד הלחמניות".
זמנים מודרניים
סרט זה מציג ביקורת כנגד התיעושׂ הגובר ופסי הייצור ההמוניים שהחלו עם התפתחות הטכנולוגיה. סצנה מוכרת מהסרט היא שצ'פלין נבלע בין גלגלי המכונות.
הכתף שק
זוהי קומדיית מלחמה שבה צ'פלין נשלח להשתתף במלחמת העולם הראשונה וגורם לשרשרת טעויות ותקלות.
אורות הכרך
צ'פלין רוצה לסייע למוכרת פרחים עיוורת להשיב את מאור עיניה ומסתבך. הסרט נחשב לאחד מסרטיו הגדולים והמרגשים ביותר של צ'פלין.
הנער
דמות הנווד של צ'פלין מאמצת ילד קטן ובודד והם יוצאים למסעות משותפים יחד עד לאיחודו של הילד עם אמו.
הקרקס
צ'פלין נקלע למופע קרקס ומשבש את המופעים. הסרט רווי בסצנות מצחיקות עד דמעות, אחד מהם הוא מרדף של שוטר בתוך מבוך מראות. זהו סרט שעליו קיבל צ'פלין פרס בטקס האוסקר הראשון.