בזמן חנוכת המשכן ישבו אהרן ובניו לבושים בבגדי הקודש בפתח אוהל מועד, ולא זזו ממנו שבעה ימים, יומם ולילה, על פי ציוויו של ה'. חז"ל במדרש מסבירים שהציווי שלא לצאת מאוהל מועד יומם ולילה לא הוגבל רק לימי חנוכת המזבח, אלא לכהנים ששירתו את העם בכלל.
המצווה על הכהנים היא שלא להפסיק לעבוד את עבודת הקודש כל עוד נשארה עבודה, גם אם נגמר הזמן שבו היו מיועדים לעבוד. הקדוש ברוך הוא מלמד את הכהנים כי עבודתם אינה עבודה רגילה. הם עסוקים במלאכת הקודש של המשכן והמקדש, והם לא במעמד של אדם רגיל שבא לעבודה וחוזר הביתה.
מדבר זה אנחנו לומדים דבר גדול אחר: יש משימות שהן פשוט משימות לחיים. אי אפשר לעצור את השליחות לבית המקדש באמצע, וגם כיום איננו יכולים פשוט להפסיק להיות קדושים (כי אנחנו תמיד יהודים). אמנם אמרו חכמינו: לא עליך המלאכה לגמור, אבל מצד שני איננו בני חורין להיבטל ממנה. אנחנו חייבים לשמור על המתח שלנו כמי שקיבלו את המתנה הגדולה מאת הקדוש ברוך הוא, שעשה אותנו לבנים שלו. איננו יכולים פשוט להפסיק את זה באמצע. תמיד נהיה בניו של ה'. זו זכות גדולה מאוד, אבל היא גם מחייבת. ה' בחר בעם ישראל, ומשמעות הדבר היא שבכל רגע אנו נושאים תו מיוחד של בני מלכים, עם כל החובות והזכויות הכרוכות בזה.
קצר ולשולחן
פרשת צו, ויקרא פרק ו פסוק טז:
"וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל."
מדוע שונה מנחת הכהן ממנחה רגילה?
כאשר אדם רגיל מביא מנחה ומקריב אותה, לא כל המנחה מוקרבת לקדוש ברוך הוא. חלק מהמנחה מוקרב על המזבח וחלקה הולך לכהן, כשכר עבודת הקודש. מבחינת האדם הרגיל, שאינו כהן, גם מתן השכר לנציגו של ה' בדמותו של הכהן הוא דבר טוב ומבורך.
אבל אם הכהן רוצה להקריב קרבן, אם ייקח ויאכל ממנה – מה בעצם עשה בזה? אין בזה מתנה לה' אלא לעצמו! לכן מצווה ה' את הכהן לשרוף את כל מנחתו כליל.
תמונה: http://www.freedigitalphotos.net/