כתב: אביתר גילאי, כתב נולד
מוקדש לזכרם של קרוביי שנרצחו בשואה על קידוש השם, ולזכרו של היקר מכל, דודי אודי גילאי ז"ל
הקברניט הכריז: טיסת אל על מתל אביב לאמסטרדם תנחת בעוד מספר דקות. הסתכלתי מבעד לחלון, הבנתי שהמסע שלנו מתחיל. הסתכלתי על המרחבים, הכל ירוק. שאלתי את עצמי איך הגיוני שהמדינה הזאת, היפה והמתורבתת, שייכת לפשע האנושי הגדול ביותר בהיסטוריה. ממש רגעים לפני הנחיתה נשאתי בלבי שיר-תפילה של אביתר בנאי: "אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב, שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה."
(קטעי יומן)
שמחה בקהילה היהודית בהולנד. היום בערב יחגגו את נישואיהם של יוסף ומייטיה לבית חאודסמיט. חודש ימים בלבד, זהו הזמן שנדרש כדי להודיע על השידוך משני הצדדים המאושרים, הורי הכלה סלומון ורוזטה מדן הלדר והורי החתן יהודה ורחל מדן האג.
השנים עוברות. ליוסף ומייטיה נולדו שני בנים, יהודה על שם אביו של יוסף וסלומון על שם אביה של מייטיה. ההורים מגדלים את ילדיהם לתורה ולמצוות, ועם השנים הילדים מתבגרים ומגיעים אף הם לגיל השידוכים. יהודה נישא לרות פרנקנטל, והשניים מקימים בית בדן האג.
יום רביעי למסע. היום חיפשנו שורשים בבית הקברות בדן הלדר. חלקה קטנה, 50 קברים ושלט זיכרון לקהילה שהייתה ואינה. בית הקברות שגם ככה מקום עצוב מאליו הופך לעצוב יותר. אנשים שנפטרים קרוביהם ממשיכים את חייהם בזיכרון, אך כאן מדובר על קהילה שלמה. מי שנפטר נקבר בדן הלדר ורבים ממי שלא נשלחים לאבדון.
(קטעי יומן)
תש"ב, 1942. רכבות יוצאת זו אחר זו אל המקום שרבים לא שבו ממנו. השנאה והטבח הנוראי המתחולל בשנים האחרונות מגיעים להולנד, לוקחים חיים שלמים והורסים אותם. רבים מבני הולנד נשלחים למחנה וסטרבורק, שם ממיינים יהודים מי לחיים ומי למוות כאילו היו חפץ. בני משפחת חאודסמיט שבתוכם האב יהודה, האם רות והתינוק דוד, בן תשעה חודשים וחצי, נשלחים למחנה הריכוז ברגן בלזן. בני משפחת חאודסמיט נפרדים מקרוביהם היקרים ביותר שאותם לא זכו לראות עוד. בתאריך 5/3/43 בברגן בלזן, אבי המשפחה יהודה נפטר מטיפוס ומרעב. באותו ערב לוקחת רות את הסידור שהביאו מהבית ורושמת עליו את תאריך הפטירה של יהודה. עוד מחליטה רות שאת ההודעה על מותו של יהודה תגיד רק יום למחרת. כך יוכלו לזכות בני המשפחה במנה נוספת לאותו היום.
לאחר השואה עולים דוד (סבי) ורות (סבתא רבא) לישראל. באותם ימים בארץ מתנהל איזה תהליך של חוסר אמון בין ניצולי השואה ל"צברים", ורק לאחר מכן במסגרת משפט אייכמן הדברים התבהרו.
חודש עבר מיום שחזרנו, מוקדם מהצפוי. השארנו שם את סבא, סבתא ואת הדוד אודי שלפתע ביום שישי לקה בלבו במהלך המסע. חודש עבר, ואודי אינו. אתמול קראתי שהקדוש ברוך הוא נותן לנו את הטובים ביותר לזמן קצר ולוקח אותם מהר, מהר מדי. אני יודע שמי שנלקח לא יחזור. אבל רק בקשה אחת יש לי, מצרות שבענו. בבקשה, בורא עולם, שאודי יעיד עלינו לטובה לפניך!
תמונה: freedigitalphotos.net