שלום לכם,
כשהייתי ילדה התגוררתי בארצות הברית עם משפחתי במסגרת שליחות שהוריי עשו בקרב הקהילה היהודית. כשחזרנו לארץ התחלתי את כיתה ב'. הכל היה חדש לי: השכונה, בית הספר, הילדים… לא הכרתי אף אחת מבנות הכיתה והייתי צריכה להתחיל מאפס. אני זוכרת שהייתה ילדה אחת, נקרא לה לירון, שלא היו לה הרבה חברות. לירון הייתה ילדה שתלטנית, וכל הילדות בכיתה פחדו ממנה. גם אני פחדתי ממנה, ולכן כשהיא ביקשה ממני את המחק החדש שלי – נתתי לה. כשהיא רצתה שנחליף בין הכריכים שלנו – החלפתי. כשהיא הודיעה לי שאנחנו משחקות בחבל בהפסקה – לא סירבתי. חששתי שאם אגיד לה "לא" היא תכעס או תיפגע. לאט לאט הבנתי שהתנהגותה אינה התנהגות של חברה טובה ואמיתית ומצאתי לי חברות אחרות. הצלחתי להבין שהיא לא באמת הייתה "חברה", אלא ילדה קצת מסכנה שדרשה הכל בכוח כדי לקבל תשומת לב. האם גם אתם נתקלתם בילדים כאלו? לקשר עם חבר כזה אי אפשר לקרוא באמת חברות, כי אין שם דאגה, אהבה ואכפתיות. זו חברות פוגעת ומזיקה.
בסיפור "החברה הכי טובה" תוכלו לקרוא עוד על חברות מיוחדת של שתי בנות. האם החברות שלהם טובה או מזיקה? קראו והחליטו.
עוד בגיליון: סיור במפעל לנקניקים, פרק נוסף במעבדה של מרגריטה ופרק ראשון בסיפור על קרבן העומר. חובבי ספורט, שימו לב לטור החדש של כתבנו הצעיר עדי פלנר.
קריאה נעימה,
פנינה