כתבה: ציפי פינגלה
איירה: הילה דאבי
איזה מזל שגלעד הגיע. איזה מזל שיש לו צחוק מתגלגל ומידבק. איזה מזל שנכנס לכולנו שכל לראש בסוף! פשוט מזל. אבל כל זה היה בסוף. בהתחלה הכול היה שונה. וסיפורים, כידוע, כדאי לספר מההתחלה.
אז בהתחלה קבענו להיפגש לאיסוף קרשים לקראת המדורה של ל"ג בעומר. הקבוצה הרגילה. כל שנה אנחנו עושים מדורה ביחד. האמת, אנחנו עושים ביחד כמעט הכול. הולכים ביחד לחוגים, לים, לברכה, לשחק כדורגל, לראות משחק כדורסל בטלוויזיה. לפעמים אנחנו אפילו לומדים יחד למבחן בתנ"ך או בהיסטוריה. אנחנו מין חבורה כזאת עוד מהגן – מיכאל ויוני וניר ויותם ואריאל וגלעד ואני. "שבעת המופלאים", אנחנו קוראים לעצמנו. "שבעת הגמדים", דניאל, אחיו הגדול של ניר, אוהב לקרוא לנו בצחוק, ולפעמים גם מוסיף שאלה: "איפה שלגייה?" או אזהרה: "לא לדבר עם זרים ביער! בייחוד לא עם המלכה, האם החורגת." אנחנו לא נעלבים. גם אותנו זה מצחיק. הוא צודק. אנחנו חבורה בלתי נפרדת. ממש כמו הגמדים מהסיפור על שלגייה. תמיד… חוץ ממקרים יוצאי דופן שבהם העניינים משתבשים.
אחר צהריים שלם סחבנו קרשים וגרוטאות ממקומות שונים בסביבה. במגרש הריק הגדול מצאנו כורסה שמישהו זרק, ושמחנו מאוד. בשטח הפתוח שמאחורי הבניינים הגבוהים מצאנו קופסאות קרטון קרועות וישנות, ומיד "אימצנו" גם אותן. על השביל הלבן שמוליך אל ראש הגבעה בגן השעשועים היו קורות עץ שבורות שהצבע שלהן התקלף. אולי היו פעם חלק מנדנדה או ספסל שהוחלף. הן שכבו שם וחיכו שנבוא ונאסוף אותן למען המטרה הנהדרת של הקמת מדורה לתפארת. כמובן, הקפדנו על הכללים. לא השחתנו עצים או שיחים או מתקנים, או שום דבר אחר. לקחנו רק מה שהיה ברור שהוא זרוק, לא שייך לאף אחד ולאיש אין בו צורך.
היינו מאוד מרוצים וגאים בעצמנו. רק עניין אחד קלקל קצת. גלעד אמר שכנראה השנה לא יוכל להשתתף במדורה. בת דודה שלו מתחתנת, ככה הסביר, וכל המשפחה נוסעת לחתונה. חתונה זה עניין משמח בלי ספק, אבל אחרי מסורת של שנים, שבהן אף אחד מהחבורה לא נעדר, היה לנו קשה לדמיין את המדורה שלנו בלעדיו. עוד בגן הילדים עשינו מדורות שבעתנו יחד. אז, ההורים היו מלווים אותנו ומשגיחים עלינו. היום אנחנו מספיק בוגרים להסתדר בעצמנו, וההורים מסתפקים בביקורים קצרים במהלך הערב כדי לבדוק שהכול בסדר. גלעד קיווה שיוכל להצטרף בסוף המדורה כשיחזור מהחתונה. ההורים של כולנו הסכימו שאנחנו כבר יכולים לבלות סביב המדורה עד שעה מאוחרת ממש, ולכן התכנית של גלעד הייתה הגיונית: כשיחזור עם המשפחה מהחתונה, יגיע מיד אחרי שיחליף בגדים אל המקום הקבוע – השטח הישר שמעבר לגבעת גן השעשועים. כמו בכל שנה תכננו איך גם השנה נלך לתפוס אותו כבר בשעות אחר הצהריים. נקים שם את מבנה הקרשים שלנו לתפארת, כדי שכשירד הערב נדליק מדורה כהלכה.
אבל המדורה האחת הגבוהה והמרשימה שראינו בדמיוננו הפכה לשש מדורות קטנות ועלובות. זה לא קרה בערב ל"ג בעומר עצמו, אלא באותו אחר צהריים של איסוף קרשים. מדהים איך לפעמים עניין קטן וחסר חשיבות, שאף אחד אפילו לא ממש זוכר מה הוא היה, הופך לעניין גדול שנדמה שהוא הכי חשוב בעולם. מדהים איך גפרור קטן שמבעיר קיסם פצפון גורם לאש גדולה. גדולה מדי, שקשה לכבות.
כמו שאמרתי, היינו גאים מאוד באוסף הקרשים שלנו. רצינו לסיים ולהיפרד ואז עלתה שאלת האחסון. יוני רצה שנוביל הכול אל המחסן שבחצר הבית שלו כמו בכל שנה, אבל ניר אמר שזה לא הוגן שתמיד מאחסנים אצלו ושאת הכורסה הוא מצא ראשון והוא לוקח אותה אל חצר הבניין שבו הוא גר, כדי לשמור אותה שם. אריאל אמר שאם כל אחד לוקח את מה שהוא מצא, אז הוא לוקח את הקרטונים כי הוא הבחין בהם ראשון. ניסיתי להגיד משהו על זה שאולי זה לא חשוב מי מצא מה, אבל יוני היה כבר ממש עצבני ואמר שזה חשוב ועוד איך, ואם ניר ואריאל לוקחים אליהם את מה שהם מצאו, אז הוא לוקח אל המחסן את הקרשים שהוא מצא, והוא זוכר, ככה הוא התעקש, בדיוק אילו קרשים הם היו. נדבקתי באווירה גם אני ולקחתי בשתי ידיים את הקרשים שהחלטתי שאני הוא זה שמצא אותם. גם יותם עשה ככה, ולמעשה כך עשה עכשיו כל אחד מאיתנו, חוץ מגלעד שאמר שנראה לו שכולנו השתגענו לגמרי ושהוא כבר לא ייקח כלום, אפילו שהוא חושב שהוא אסף הכי הרבה, לא נראה לו שיהיה לו מה לעשות עם הקרשים האלה בחתונה של בת הדודה שלו, וממילא לא כיף איתנו ואין לו חשק לשום מדורה. לכולנו היה מצב רוח לא חגיגי במיוחד, אבל אף אחד לא ידע איך יוצאים מהפלונטר, לכן פשוט הלכנו כל אחד לביתו בשתיקה ותוך כדי גרירה מאומצת, כל אחד את ה"שלל" שלו.
ובערב החג זה היה מחזה מהסוג שעליו נהוג לומר: "אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק…" ישבנו שישה ילדים בשטח הישר שמעבר לגבעת גן השעשועים שותקים וכעוסים, במרחק של כמה מטרים זה מזה, כל אחד מנסה להדליק לעצמו מדורה קטנה משלו מכמה קרשים עלובים, כל אחד מנסה להסתדר לבד בלי להחליף מילה עם חבריו, ובוודאי לא לבקש עזרה. ואז שמענו אותו. את הצחוק המתגלגל והמידבק של גלעד אי אפשר לפספס. גם אי אפשר להישאר אדיש אליו. גלעד הגיע אל המקום בבגדים חגיגיים. "החלטתי לבוא ולראות מה קורה לפני שאנחנו יוצאים לאירוע," הוא הסביר. "תראו איך שאתם נראים," הוא אמר בין פרץ צחוק אחד לאחר, "אני לא רוצה להשתמש במילים לא יפות, אבל בואו נסכים שאתם לא נראים כמו חבורת האנשים החכמים בעולם, יושבים כאן כל אחד לבדו בפרצופי תשעה באב ומנסים להדליק מדורות אישיות… לא יודע אם שבעת המופלאים זו ההגדרה הנכונה, אולי אנחנו שבעת המגוחכים, אולי שבעת ההזויים… אתם רוצים להגיד לי שככה אתה מתכוונים להעביר ערב שלם? אני רואה שאין טעם שאבוא לפה כשנחזור מהחתונה."
לאט לאט הרמנו את המבטים שלנו והסתכלנו זה אל זה. לא היה אפשר שלא להצטרף אל הצחוק של גלעד. אין ספק שהמדורות העלובות שניסינו להקים ללא הצלחה היו עניין ללעג. כל ההתנהגות שלנו הייתה משעשעת. הבנו את זה בבת אחת, ובבת אחת קמנו כל אחד ממקומו והתחלנו לערום את הקרשים לערמה אחת גדולה. יחד הקמנו מדורה נפלאה כמו בשנים שעברו. הצחוק המתגלגל של גלעד, ממש כמו מים, כיבה את אש הכעס שלנו ועזר להדליק את החברות מחדש. גלעד הלך והבטיח להצטרף כשיחזור.
תמונה: freedigitalphotos.net