רוב המבוגרים שאני מכירה כבר לא כל כך זוכרים איך נראה הכסף הישראלי. רובם משתמשים בכרטיס אשראי, ורק אם ממש צריך, הם שולפים איזה מטבע מעומק הארנק. מה הפלא, אפוא, שבסקר מהיר שערכתי בין חבריי התברר כי רק מעטים זוכרים, למשל, מהו התבליט המופיע על מטבע של שקל אחד, או של חמישה או עשרה שקלים?
זה חבל, מפני שהרי מישהו שם, במִטְבָּעָה הלאומית, ישב ויגע וחיפש אחר התבליט המתאים ביותר למטבע. זה גם הזמן לגלות כי רוב ההשקעה לא היתה בתחום האמנותי, אלא דווקא בחקר ההיסטורי. מדינת ישראל החליטה להתחבר לשורשיה היהודיים, ולאמץ סמלים ותבליטים שבהם השתמשו אבותינו.
בשורות הבאות ננסה להכיר מקרוב את המטבעות הישראלים, וחשוב יותר – נגלה מהו מקורם של הציורים, הסמלים והתבליטים שעליהם.
המטבע מתגלגל
השקל הוא המטבע הלאומי של מדינת ישראל, אולם כדאי לדעת שלא לכל מדינה יש מטבע "פרטי" משלה. בארצות הברית, למשל, משתמשים בדולר, אולם "דולר" הוא גם המטבע הרִשמי של קנדה, ניו-זילנד, ליבריה, אקוודור ולמעשה של כמעט 30 מדינות ברחבי העולם.
ומה תגידו על הפרנק, ששימש פעם את צרפת, אך גם את שווייץ, גינאה, מדגסקר ועוד כמה מדינות? כנ"ל הקרונה המשמשת בדנמרק, באסטוניה ובסלובקיה, וכל זה עוד לפני שאמרנו מילה על האירו, שכבש בסערה את 16 מדינות "גוש האירו" באיחוד האירופי. העובדה שהשקל הוא, אפוא, מטבע יחידאי בעולם (כלומר, קיים רק אצלנו), צריכה לרגש אותנו, אך כדאי לזכור שלא תמיד היה השקל המטבע הרשמי כאן.
רק בשנת 1969 חקקה הכנסת את החוק הקובע כי המטבע הישראלי הוא השקל. עד אז, למעלה מ-20 שנות מדינה, אנשים שילמו במכולת ב"לירה ישראלית", שהיוותה מעין שִדרוג ציוני ללירה התורכית. גם לאחר חקיקת החוק סבל השקל מקשיי קליטה, והלירה הוסיפה לשלוט ברמה במשך עשר שנים נוספות. למעשה, רק ב-1980 הצליח בנק ישראל להרגיל את האזרחים לזנוח את הלירה, ולפנות את מקומה לשקל.
לרוע המזל, באותן שנים ממש היתה אינפלציה (עליית מחירים) נוראה בארץ, והשקל איבד מערכו במהירות מסחררת. בעקבות כך נאלץ בנק ישראל לקבור בצער את השקל הצעיר, ובשנת 1985 חנך את "השקל החדש", הידוע גם כש"ח. שקל קטן זה היה שווה לא פחות מאלף שקלים "ישנים", ואף שעורר מחאה גדולה בתחילת הדרך ("מה זה המטבע הפצפון הזה? ג'וק ממש!"), הוא נשאר יציב ונאמן עד עצם היום הזה.
איזה שאקל
בנק ישראל לא בדיוק המציא את המטבע החדש. למעשה, השקל הוא מטבע יהודי עתיק ובעל מסורת ארוכה. הוא התחיל אֵי אז בימי התנ"ך, ובתחילה שימש בכלל כמידת מִשקל, ומכאן שמו. קדמונינו השתמשו בגוש המתכת הקטן שנקרא "שקל" כמִשקולת בעלת מִשקל קבוע למאזניים. עכן התנ"כי, למשל, התוודה כי: "אָנֹכִי חָטָאתִי לַ-ה'… וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה… וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם". שימו לב גם לתיאור מִשקל השריון שעטה גוליית: "וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת", או לדברי הנביא יחזקאל: "וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכְלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל – עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם". השקל שימש כמידת מִשקל מקובלת, אך במקביל החל אותו גוש מתכת לשמש גם כדבר בעל ערך בזכות עצמו, כלומר – כמטבע.
השקלים המפורסמים ביותר בתנ"ך הם כנראה אלה ששילם אברהם לעפרון תמורת מערת המכפלה: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת: אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר". עם זאת, מלאכת המִשכן מלאה כולה בשקלים: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים – מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַ-ה'". בהמשך הפך השקל למטבע לכל דבר, כפי שניתן לראות בדיני הנזיקין בספר שמות, למשל: "אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה – כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל".
ומילה על האגורה: הלירה ז"ל חולקה לאלף פרוטות, אולם בשנת 1960 החליט בנק ישראל לחלק אותה למאה יחידות בלבד. האקדמיה ללשון העברית נזעקה למצוא מילה למטבע החדש, והחליטה פה אחד על המילה "אגורה", בהסתמך על הפסוק מספר שמואל א': "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ, לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם".
באופן טִבעי ירש השקל את האגורה מהלירה, והביטוי "הוא חסר פרוטה" פינה את מקומו ל"אין לו אגורה על הנשמה". בשנים האחרונות נשחק גם מעמדה של האגורה, והיום מטבעות של אגורה אחת וחמש אגורות אינם חוקיים עוד לשימוש.
החוזה שחזה גם את השקל
השקל היהודי הלך ודעך במהלך הדורות, בעקבות גירוש, חורבן וגלות, אולם הוא חזר והרים ראש לפני כאלפיים שנה, בשלהי ימי בית המִקדש השני. היהודים שמרדו ברומאים הטביעו מטבעות בשם "שקל ישראל", כדי להפגין את העצמאות היהודית בארץ ישראל. גם בימי מרד בר כוכבא, שפרץ כשישים שנה אחרי החורבן, היה השקל נפוץ, והוא עוטר בכיתובים כמו "לחרות ירושלם" או "ירושלים הקדושה".
כל זה לא עזר ליהודים הגאים, אֵי אז, שכן הרומאים כתשו אותם וגירשו אותם מארצם. במשך דורות נח לו השקל תחת תלוליות עפר ארכיאולוגיות, עד שזכה לעדנה מחודשת, כאשר הפך למטבע הרִשמי של מדינת ישראל.
האיש שצפה את התהליך המרגש הזה מראש, הוא בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. בסִפרו הידוע 'אלטנוילנד' (ארץ ישנה-חדשה), שראה אור בשנת 1902, תיאר הרצל דוּ-שיח בין קונים לזבנית בחנות בגדים במדינת היהודים העתידה לקום יום אחד:
– "מה מחיר כפפותיהם של שני האדונים?"
– "שישה שקלים".
קינגסקורט פתח עיניים משתאות: "לכל השדים! מה זה?"
דוד חייך: "זה המטבע שלנו. הנהגנו מחדש את המטבע העתיק שלנו".
מה כדאי לחלק כדמי חנוכה?
כבר כשהונפקו הלירות הישראליות הראשונות, עיטר אותן בנק ישראל בסמלים ובתבליטים שנלקחו ממטבעות יהודיים עתיקים. מגמה זו לא השתנתה גם בעת יצירת השקלים החדשים.
על מטבע שקל אחד, למשל, מופיע שושן גבעולי, שהוא אחיו התאום של שושן ממטבע בן 2,500 שנה. המטבע המקורי הוטבע בידי יהודים שחזרו מגלות בבל, והתגוררו בארץ ישראל, שנקראה אז מחוז "יהד". זאת הסיבה לשם הזה, הכתוב על השקל שלנו בכתב עברי קדום.
מטבע של שני שקלים (שזכה לכינוי המקורי "שְנֵקֶל") נושא עליו עיטור של צמד קרני שפע, וביניהן רימון. בטח לא ידעתם שזה היה הסמל שהופיע על מטבעותיו של יוחנן הורקנוס הראשון, בנו של שמעון החשמונאי, נכדו של מתתיהו, שחי לפני בערך 2,100 שנה. זִכרו זאת בכסלו הבא, כשתקבלו שנקלים כדמי חנוכה.
המטבע של חמישה שקלים זכה לעיצוב מיוחד ומקורי, ובמקום להיות עגול, הוא מוקף ב-12 צלעות. התבליט שעליו לא הופיע מעולם על מטבע כלשהו, אלא הוא מציג דבר אחר לגמרי. עכשיו שִלפו מארנקכם מטבע של חמישה שקלים, ואמרו שלום לכותרת עמוד, הנושאת את השם הארכיאולוגי המפוצץ "כותרת פּרוֹטוֹ-אֵיאוֹלִית". מדובר בכותרת אבן האופיינית לארמונות מלכים מימי בית המִקדש הראשון, כלומר לפני בערך 2,500 שנה. אם תרצו לראות את האורגינל, גשו למוזיאון ישראל או למוזיאון רוקפלר בירושלים, שם מוצגות כותרות ענק אמיתיות מארמונות שלמה המלך!
הנסיכה שניגנה בנבל
מטבע עשרה שקלים הוא היחיד בארצנו הקטנטונת העשוי ממסגרת פלדה כסופה, המקיפה עיגול ברונזה מוזהב. במרכז המטבע גדל לו עץ תמר שופע פרי, ומשני צדדיו סלים קלועים. לא טעיתם, גם הפעם מדובר בעיצוב קדום, שמקורו במטבע עִברי מימי מלחמות היהודים ברומאים. מטבע זה הונפק בדיוק שנה לפני חורבן בית המִקדש השני, לפני כאלפיים שנה, מה שמסביר את הכתובת המלבבת המופיעה בו ובהעתקו המודרני: "לגאלת ציון", בכתב עברי קדום.
על מטבע חמש אגורות מופיעים לולב ואתרוגים שמקורם במטבע מימי המרד הגדול של היהודים ברומאים, ומטבע עשר אגורות מציג מנורה קדומה אף יותר, מימי החשמונאים.
למרות כל זאת, הריני להתוודות שהמטבע האהוב עליי ביותר הוא זה של חצי שקל, הנושא תבליט של כלי מיתר. קודם כל, מדובר בנֵבל אלגנטי ביותר, המעוטר בפרח נאה, ושנית, בעלת הנבל, ככל הידוע לנו, היתה נסיכה ענוגה בשם "מעדנה בת המלך", שחיה בימי המִקדש הראשון, לפני כ-2,700 שנה.
הגברת הנכבדה לא התפרסמה בזכות קונצרטים שהעניקה לאורחי הארמון, אלא בזכות החותם שלה, שנשא את שמה ואת ציור הנבל, והתגלה בחפירה ארכיאולוגית. מי היתה מעדנה? האם גרה בארמון מלך ישראל – או שמא היתה בתו האהובה של אחד ממלכי יהודה? מדוע היא לא מוזכרת אפילו במילה בתנ"ך? האם היא שיערה בנפשה שיום יבוא והיא תככב על מטבע ישראלי?
אפשר לספר עוד רבות על המטבעות העתיקים והחדשים של יהודי ארץ ישראל. שאלות כמו למה בחרו דווקא במנורה או מה מיוחד בעץ דקל צפות ועולות למראה המטבעות, אך נראה כי אלה עלולים להפוך למטבעות לשון בלבד, ולא יהיו שווים אפילו אגורה שחוקה, אם לא נזכור להביט בהם מדי פעם, ולהיזכר בתכולת הארנק של אבותינו בימי קדם.
