היה היתה משפחה יפנית שהחליטה לשלוח את בנה ללמוד קראטה, כיאה למסורת יפן. ההורים חיפשו ושלחו את הילד למאסטר הגדול ביותר במדינה. אותו מאסטר הבטיח להורים שתוך שנה הוא הופך את הילד ללוחם אמיתי וההורים נסעו הביתה מרוצים.
כעבור חודשיים, הילד מגיע הביתה לביקור. "תראה לנו משהו שלמדת", מבקש ממנו האב.
"איני יכול" ענה הילד. "רק בסוף השנה, במופע הסיום, תוכלו לראות את מה שלמדתי".
השנה הסתיימה, וההורים הגיעו למופע הסיום בביתו של המאסטר.
המורה והילד עולים לזירה, קדים קידה ו.. מתחילים את הקרב.
הילד רץ לעבר המאסטר ומנסה להפיל אותו, אך המאסטר חומק ממנו בקלות ומפיל את הילד על הרצפה. הילד קם, שוב רץ לעבר המאסטר, והפעם המאסטר מנחית את הילד לרצפה. האף של הילד מתחיל לדמם מעט אך הוא מתעלם, ושוב, רץ אל עבר המאסטר עם תרגיל אחר, והמאסטר מפיל אותו.
הדבר נמשך שוב ושוב עשרות פעמים – בכל פעם שהילד מנסה את כוחו מול המאסטר, המאסטר מפיל אותו. ההורים מתחילים להרגיש אי נוחות ואפילו כעס. מה קורה כאן? הילד שלהם למד שנה שלמה והוא מובס פעם אחרי פעם. כעבור עוד מספר סבבים, האב אינו יכול להתאפק עוד ופונה למאסטר: "מה עשית לילד? הבטחת שתהפוך אותו ללוחם, אך הוא רק מקבל מכות ונופל על הבמה.."
"נכון, הוא נופל" עונה המאסטר. "אבל יש ביני לבינך הבדל אחד – אתה ראית את הילד שלך נופל 50 פעמים, ואני ראיתי אותו קם 50 פעמים.. זה לוחם אמיתי!"
את הסיפור הזה סיפר פעם הרב שלמה קרליבך ז"ל לקראת ראש השנה. הוא סיפר את הסיפור כדי להזכיר לנו שלא משנה כמה פעמים לא הצלחנו או נכשלנו, מה שכן משנה הם הפעמים שבהם כן הצלחנו לקום אחרי הפעמים שנפלנו. ראש השנה זאת הזדמנות מיוחדת בה ה' אומר לנו: אני רק רוצה לראות אתכם קמים. לא אכפת לי כמה פעמים נפלתם, רבתם, שיקרתם, הרגזתם.. אני רואה את הפעמים שויתרתם, התגברתם, השלמתם, סלחתם.. זה מה שחשוב לקב"ה.
אני מאחלת לקוראי אותיות ולכל משפחתם שנה טובה, וכתיבה וחתימה טובה!
פנינה
בהמשך הסדרה J