בפרשתנו "וארא" מתחיל ה' להכות את מצרים בעשר המכות, בזו אחר זו. כל אחת בפני עצמה הייתה, אולי, עלולה להיחשב לאיזו תופעת טבע נדירה, חד פעמית, ש"במקרה" נחתה על מצרים בדיוק באותה תקופה ובדיוק כשמשה רבינו ואהרון אחיו באו עם מסר והוראה לפרעה מאת ה' שישחרר את בני ישראל. אבל... עשר "תופעות נדירות" כאלו? ובעוצמות ענקיות כל כך? ועוד בזו אחר זו? כמה כבר צירופי מקרים יכולים להיות?!... כמה כבר "אסונות טבע"? כשזה כל כך הרבה, ובבת אחת, ובדיוק בזמן הנכון במקום הנכון ועל ידי האדם המתאים שנבחר (משה), אז ברור לכל ואין ספק בכך שיש כאן משהו אחר מאשר טבע–זו יד ה' בדבר. ככה בעצם מתנהלים רוב הניסים המתוארים בתנ"ך: אפילו אם נצליח איכשהו למצוא "הסבר" מדעי לכל אחד ואחד מהם בפני עצמו, אז כשאנחנו לוקחים צעד אחורה ורואים את כולם ביחד, ואת המטרה שלשמה הם באים, בדיוק מתי שצריך ורק כשה' אומר שיבואו, אז אנחנו מבינים שהם לא סתם. הם מאת ה'. וזו הייחודיות שבהם: שמצד אחד ה' משתמש בטבע, בתופעות שהן לכאורה מציאותיות, אבל הכמות, התזמון והדרך שבה הן מופיעות, זה מה שהופך אותן לנס.
כמו שחמש-שש צפרדעים מקפצות הן אמנם "מכה", אבל לא נס... ומה שהפך אותן לנס זו הדרך האדירה והמתוזמנת-היטב שה' הביא אותן.
גם אנחנו, בתור בני אדם, שרוצים לעשות "ניסים" כביכול, וכשאני אומרת ניסים אני מתכוונת לדברים שעושים טוב ונפלא לנו ולזולתנו, צריכים לזכור דווקא את אותם דברים "טבעיים" – כמו לעזור למישהו במשהו, או לתרום צדקה, או אפילו לחייך ולפזר שמחה. דווקא הם, במינון הנכון ובעיתוי הנכון, עושים ניסים ונפלאות. אז אמנם אני לא מדברת על צפרדעים, אבל כן, גם מעשר המכות אנו יכולים ללמוד דרך סיפורי התורה לגבי עצמנו, בפרטים הקטנים ביותר.
שתהיה לנו שבת שלום, וקריאה מהנה!
שלכם,
ליאת
