הסיפור המרכזי


אז למי אתם מצביעים? או נכון יותר לשאול, אילו הייתם יכולים להצביע, במי הייתם בוחרים? אנחנו מצויים כחודש וחצי לפני הבחירות לכנסת, ונראה שאי אפשר לברוח מהבחירות. שלטי חוצות ופרסומים שונים מבטיחים לנו שכדאי לנו להצביע למפלגה כלשהי כי רק היא תצליח לעשות משהו... אם נקשיב רגע למורה הכי חכמה ששמה היסטוריה, נראה שכל ההבטחות הללו היו קיימות מאז ומעולם וכמעט תמיד הן נשארו ברמת הבטחות... אם נדפדף בעבר המפואר שלנו אולי לא נמצא מפלגות אבל בהחלט נוכל למצוא מנהיגים: החל בתקופת התנ"ך, דרך שנות הגלות הארוכות ועד לעת החדשה ולקום המדינה. כיום, לצערנו, יש הרבה מפלגות אבל אין הרבה מנהיגים. וזה בעצם מה שהעם רוצה, לבחור במנהיג: במישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שיכול להקשיב לעם ולהוביל אותו בבטחה, מישהו שיש בו חכמה, חמלה, עוצמה וצניעות. אז מה עושים? האם יש סיכוי לבחור במנהיג אמיתי? התשובה היא... כן! וזה הולך אפילו להיות כיף! במהלך החודש וחצי הקרובים, בזמן שכל אחד ינסה לשווק את המפלגה שלו, אנחנו מזמינים אתכם להשתתף במבצע כיתתי מטורף של הפקת קמפיין בחירות למנהיג! שבו וחשבו על דמות מנהיגה מההיסטוריה הרחוקה או הקרובה, וצאו לדרך בקמפיין שיצחיק אותנו, ירגש אותנו וייתן לכם את הפרס המנצח! מוכנים? קבלו פרטים נוספים על משימת אותיוטוס החדשה שלנו בגב העיתון. לא משנה במי תבחרו, העיקר שתכינו קמפיין מנצח!

שלום לכם!


אם יש משהו שמרחיב לי את הלב ונעים לי בעין - זה התבוננות בטבע. הפריחה, זרימת הנחלים, הירוק שהולך ומכסה את ההרים... זה הזמן הכי יפה של הטבע בשנה. כבר אפשר להבחין בשקדיות פורחות, ואין סימן נעים יותר מזה להזכיר לנו שאחרי כל חורף – קר, אפור ורטוב - עוד יגיע גם אביב – פורח, צבעוני ורענן. בשבילי הזמן הזה בשנה משמח כפליים, כי יש לי יום הולדת (כן כן, גם מבוגרים שמחים לחגוג לעצמם...) ועם עוגת יום הולדת תמיד מגיע ניחוח משמח של צמחייה בשיא פריחתה, וזה כיף גדול. בשבוע הקרוב נחגוג את ט"ו בשבט, שהשנה, בגלל השמיטה, ילבש אופי קצת אחר. אמנם אין נטיעות, אבל פעם בשבע שנים אפשר פשוט לטייל (ולראות איך הנטיעות של השנה שעברה צמחו יפה!). הגיליון הזה מוקדש כולו לטבע הארצישראלי, החל בכתבה על מחזור נייר, דרך סיפור טבע, ניסוי צמחים, רעיונות לשמירה על הסביבה וביקור של כתבתנו במשק אורגני, וכלה בתחרות צילומי הטבע שלכם! התמונות ששלחתם היו כל כך יפות, שהתחשק לי מיד לארוז תיק ולצאת לטיול. תודה לכל מי שצילם ושלח תמונות, היה כיף גדול לראות אילו מוכשרים אתם. אתם מוזמנים לדפדף וליהנות, וכמובן – חג ט"ו בשבט שמח ופורח לכולנו!

שלום לכם!


זה היה במוצאי שבת. חזרתי מהסניף (הייתי אז בשבט הרא"ה) ופניתי לסדר את התיק שלי ללימודים שהיו למחרת. הטלפון צלצל. צלצול רגיל, כמובן. הצלצול לעולם אינו מסגיר את הדקות הבאות. ניגשתי והרמתי את השפופרת. זה היה אבא שלי. "שמעתם מה קרה?" הוא שאל. "לא. מה קרה?" "רבין נרצח." רבין נרצח. רבין, ראש הממשלה. מי רצח אותו? איפה? למה? לא שאלתי יותר מדי שאלות. "אמא, רבין נרצח." אמי כיסתה את פיה בבהלה ומיהרה לטלפון. התברר לנו שרבין נשא נאום בעצרת גדולה למען השלום שהתקיימה בתל אביב באותה עת. מתנקש צעיר ששמו יגאל עמיר ירה בו ורבין נפטר בדרך לבית החולים. הימים ואף השנים הבאות היו זמנים טעונים לעם ישראל. אנשים מתוך עם ישראל האשימו אנשים אחרים שהם הסיתו לרצח, ואנשים אחרים טענו שרבין בפעולותיו סיכן את עם ישראל. משבר קשה פקד את העם ותחושת אי אמון גדולה שררה בקרב הציבור, דתיים מול חילונים, אנשי ימין מול אנשי שמאל. לאט לאט קמו אנשים וארגונים שהחליטו שהמצב לא יכול להימשך כך ויזמו פרויקטים של קירוב לבבות בין חלקי העם השונים. הם טענו שרצח הוא דבר מחריד, ורצח של ראש ממשלה ומנהיג בעם – על אחת כמה וכמה, ולכן יש לקבל עלינו אחריות ולראות איפה טעינו כחברה, איך זה היה יכול לקרות ומה צריך לעשות כדי לתקן את עצמנו הלאה. ליום הזיכרון של יצחק רבין מצטרפים עוד שני ימי זיכרון, רחוקים זה מזה מאוד בזמן אך קרובים במהותם: יום פטירת רחל אמנו ויום פטירתו של רבי שלמה קרליבך. כמה סמלי לציין את יום פטירתם של רחל ושל רבי שלמה – דמויות שמסמלות אהבה, חמלה, דאגה וחסד אינסופי – סמוך לאירוע הפוך, שיש בו ריחוק ושנאה. לציון עשרים שנה לפטירתו של רבי שלמה קרליבך תוכלו לקרוא על המוסיקה הייחודית שלו ולפגוש את דמותו בסיפורים קצרים שמשקפים את דמותו המיוחדת. קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!



הנה הגיע סוף סוף מה שנקרא "אחרי החגים". אחרי החגים נסדר את החדר, אחרי החגים נפסיק לזרוק בגדים על הרצפה, אחרי החגים נחזיר לספריה את הספר ההוא שמחכה על המדף... "אחרי החגים" הפך להיות מושג שכזה, לזמן שבו נתחיל לעשות את הדברים כמו שצריך. רק שבינינו, אין באמת דבר כזה. אחרי החגים יש עוד חגים, וגם אחריהם יש ימים אחרים של "אחרי החגים"... כשהייתי בת עשר סבא שלי איחל לי דבר אחד: שאני אצליח לא לדחות דברים. אוהו, זה לא קל לא לדחות. רובנו נוהגים לדחות כל מיני דברים שלא בא לנו לעשות: שיעורי בית, ניקיון, משימות שונות... כנראה יש לנו משאלה קטנה בלב שאם נדחה את זה, אולי זה ייעלם או יצטמצם. מה שקורה הרבה פעמים הוא שלא רק שהדברים אינם נעלמים, הם אפילו גדלים ותופחים, והופכים ליותר ויותר מעיקים. טוב שיש בחיים שלנו דברים שאי אפשר לדחות: שבת וחגים, למשל. שמתם לב שהמילה המקבילה לחגים היא מועדים? מועד הוא זמן, וזה זמן קבוע שאי אפשר לדחות. גם אם יורד גשם בפסח, אי אפשר לדחות את החג. אז טוב שיש לנו בחיים דברים שאי אפשר לדחות, אחרת יש סיכוי שהיינו פוגשים את החגים רק עוד כמה שנים... לפני כמה חודשים קניתי ספר על דחיינות, אבל בינתיים אני דוחה את הקריאה... אז אם יש לכם עצות ורעיונות איך להימנע מדחיינות שלחו לנו, ללא דיחוי כמובן. קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!


שלום לכם. היה היתה משפחה יפנית שהחליטה לשלוח את בנה ללמוד קראטה, כיאה למסורת יפן. ההורים חיפשו ושלחו את הילד למאסטר הגדול ביותר במדינה. אותו מאסטר הבטיח להורים שתוך שנה הוא הופך את הילד ללוחם אמיתי וההורים נסעו הביתה מרוצים. כעבור חודשיים, הילד מגיע הביתה לביקור. "תראה לנו משהו שלמדת", מבקש ממנו האב. "איני יכול" ענה הילד. "רק בסוף השנה, במופע הסיום, תוכלו לראות את מה שלמדתי". השנה הסתיימה, וההורים הגיעו למופע הסיום בביתו של המאסטר. המורה והילד עולים לזירה, קדים קידה ו.. מתחילים את הקרב. הילד רץ לעבר המאסטר ומנסה להפיל אותו, אך המאסטר חומק ממנו בקלות ומפיל את הילד על הרצפה. הילד קם, שוב רץ לעבר המאסטר, והפעם המאסטר מנחית את הילד לרצפה. האף של הילד מתחיל לדמם מעט אך הוא מתעלם, ושוב, רץ אל עבר המאסטר עם תרגיל אחר, והמאסטר מפיל אותו. הדבר נמשך שוב ושוב עשרות פעמים – בכל פעם שהילד מנסה את כוחו מול המאסטר, המאסטר מפיל אותו. ההורים מתחילים להרגיש אי נוחות ואפילו כעס. מה קורה כאן? הילד שלהם למד שנה שלמה והוא מובס פעם אחרי פעם. כעבור עוד מספר סבבים, האב אינו יכול להתאפק עוד ופונה למאסטר: "מה עשית לילד? הבטחת שתהפוך אותו ללוחם, אך הוא רק מקבל מכות ונופל על הבמה.." "נכון, הוא נופל" עונה המאסטר. "אבל יש ביני לבינך הבדל אחד – אתה ראית את הילד שלך נופל 50 פעמים, ואני ראיתי אותו קם 50 פעמים.. זה לוחם אמיתי!" את הסיפור הזה סיפר פעם הרב שלמה קרליבך ז"ל לקראת ראש השנה. הוא סיפר את הסיפור כדי להזכיר לנו שלא משנה כמה פעמים לא הצלחנו או נכשלנו, מה שכן משנה הם הפעמים שבהם כן הצלחנו לקום אחרי הפעמים שנפלנו. ראש השנה זאת הזדמנות מיוחדת בה ה' אומר לנו: אני רק רוצה לראות אתכם קמים. לא אכפת לי כמה פעמים נפלתם, רבתם, שיקרתם, הרגזתם.. אני רואה את הפעמים שויתרתם, התגברתם, השלמתם, סלחתם.. זה מה שחשוב לקב"ה. אני מאחלת לקוראי אותיות ולכל משפחתם שנה טובה, וכתיבה וחתימה טובה! פנינה

שלום לכם!


מה הזיכרון הכי מוקדם שלכם? הדבר הראשון שאתם מצליחים לזכור מאז נולדתם? מעניין לנסות להיזכר ולבדוק אם זה תמונה, או צליל, או תחושה. כל אחד זוכר משהו אחר, ובדרך כלל הזיכרונות המוקדמים ביותר הם מסביבות גיל שלוש. (הצלחתם לזכור משהו מגיל שנתיים? דווחו לספר השיאים של גינס...) לי יש כמה זיכרונות, מוקדמים וגם לא מוקדמים, ואני אוהבת להיזכר בכמה מהם לפעמים ולבדוק אם אני זוכרת אותם בכל פעם אותו דבר, או שאולי הזיכרון השתנה קצת. הנה זיכרון אחד: לילה, חושך בחוץ, כולם ישנים. באמצע הלילה קמתי מהמיטה והלכתי למטבח כדי לקחת כוס מים. פתאום, שם במטבח, ליד החלון, שמעתי מישהו שר ברחוב. הוא חלף על פני הבניין, שר לעצמו ומחא כפיים. הוא שר "המלך בשדה, המלך בשדה," ותוך כדי שהוא הלך והתרחק הקול שלו הלך וגווע. אני לא יודעת למה אני זוכרת דווקא את המקרה הזה ולא עשרות מקרים אחרים שהיו באותו יום ובאותה תקופה, אבל כנראה יש קסם בזיכרונות מסוימים שמחליטים להישאר לנו בראש, והם חוזרים ופוגשים אותנו מדי פעם, ונעלמים. כנראה מכיוון שאנחנו באמצע חודש אלול פתאום הזיכרון הזה פגש אותי, ואני אותו, והיה טוב לדעת שהמלך עדיין נמצא והשדה עדיין פה, וכל מי שרוצה – יכול לצאת לפגישה מלכותית עם המלך, ולספר לו כמה שהשתדלנו, השתפרנו והתקדמנו... ושכדאי לו מאוד לתכנן לנו שנה טובה ומתוקה, כי ההמשך יהיה רק מוצלח יותר! קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!



בזמן האחרון עוברים עלינו ימים לא פשוטים. נכון לעכשיו יש נפילות טילים רבות באזור הדרום וילדים רבים יושבים בממ"ד במקום לבלות בקיטנה. זה מצב מתוח, מפחיד ולא נעים בכלל ואולי אפשר לשאוב מעט נחמה מהידיעה שצה"ל יוצא במבצע רחב היקף כדי להחזיר את השקט בכל גבולות מדינת ישראל. עיתון אותיות שולח לצבא עידוד וחיזוק שיצליח במשימותיו ושכל חיילינו ישובו בשלום הביתה! המציאות הזאת, בה עם ישראל נאלץ להגן על השקט והגבולות שלו, לא התחיל לאחרונה ואפילו לא רק עם קום המדינה. יישובים רבים שהוקמו לפני תש"ח נאלצו להגן על עצמם בדרכים שונות, כי בואו נזכור, עדיין לא היה לנו צבא. יישובים רבים נעזרו בכוחות ארגון ההגנה ואף הפעילו שומרים וסיירים משלהם. אחד מהמקומות הללו היה הקיבוץ הדתי הראשון שהוקם בארץ ישראל – טירת צבי. מייסדיו הקימו אותו תוך קשיים עצומים, בהתמודדות עם מזג אויר קשה ועם התנכלויות של ערבים. כיום טירת צבי וקיבוצים אחרים שקמו בעקבותיו הם סמל ומופת להפרחת שממה, להתיישבות ולחלוציות, מהצפון ועד לדרום. השבוע ימלאו 77 שנה לייסוד הקיבוץ, ולכבוד התאריך המיוחד הזה החלטנו להקדיש גליון לקיבוץ הדתי ולקבל הצצה אל המפעל המיוחד והגדול הזה שמשלב בתוכו תורה עם יגיעת כפיים מתוך צורת חיים ייחודית. בגליון תוכלו להכיר קצת יותר את הקיבוצים הדתיים ולשמוע את קולם של ילדי הקיבוצים. הקדשה אישית ומיוחדת אני שולחת לדודים שלי, קדיש ובת ציון גולדברג, שבזכותם הכרתי, ולו במעט, את הקיבוץ, ולמדתי את משמעות האימרה 'אמור מעט ועשה הרבה'. מזל טוב לטירת צבי ולקיבוץ הדתי, קריאה נעימה! פנינה

שלום לכם!


אני זוכרת יום אחד שבו חזרתי מבית הספר, ובדרך פגשתי את השכנה שלי – ילדה בת 12 בערך – שעמדה ברחוב ומיררה בבכי. שתי חברותיה עמדו לידה חסרות אונים ולא ממש ידעו איך להרגיע אותה. "מה קרה"? שאלתי אותן. "לא שמעת מה קרה"? אחת מהן שאלה. "הרבי נפטר". היא לא היתה צריכה להסביר לי מי זה "הרבי". באותם זמנים, כשאמרו "הרבי" התכוונו לרבי מיליובאוויטש, מנהיג חסידות חב"ד ורב אהוד על העולם היהודי בכלל. הנערה הבוכה היתה בת למשפחה חב"דניקית, ומותו של הרבי זיעזע אותה כמו מותו של בן משפחה יקר ואהוב. שנים אחר כך זכרתי את המקרה הזה וחשבתי לעצמי על העוצמה המיוחדת שיש בדמות של מנהיג, שלמרות שהמוני ילדים לא פגשו אותו מעולם, הם הצטערו מאד על לכתו. הרבי מלובבאויטש אמנם הנהיג פלג חסידי מסויים, אך רבבות יהודים ולא יהודים מכל העולם נהגו להגיע אליו לביתו בניו יורק בזכות חכמתו ואישיותו הקורנת. עד היום אני זוכרת את צעדות ל"ג בעומר ההמוניות בנתניה, עיר ילדותי ואף יש לי בבית מזכרת מיוחדת: חומש שקיבלתי מתנה מהרבי. השבוע מציינים 20 שנה לפטירת הרבי מלובבאוויטש, וקווים מסקרנים לדמותו תוכלו למצוא בכתבה שחנה וייסברג הכינה לכם. כל שאר המדורים שלנו מחכים לכם, כמו תמיד! קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!


השבוע ייפתח שבוע הספר העברי. איזה כיף! יהיו מפגשים עם סופרים, סדנאות והצגות, הפעלות ותחרויות - והכל סביב ספרים. גם הגיליון שלנו עוסק בספרים: תמצאו בו ראיון עם סופרת פנטזיה, הצצה אל חייהם של כמה סופרים ומשחק ספרותי במיוחד... לכבוד השבוע החגיגי הזה גם החלטתי להקדיש לכם קומיקס שציירתי במיוחד בשבילכם. קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!



לפני שנים, כשהייתי בכיתה ב' או ג' אולי, הלכתי לסבתא שלי וישבתי לראות טלוויזיה. אני זוכרת שהדלקתי את המכשיר ובדיוק התחיל אז סרטון של להקה צבאית. הסולן עמד עם גיטרה ושר: "אני עומד על החומה, עומד בגשם לבדי / וכל העיר העתיקה מונחת לי על כף ידי / אני מביט בה מאוהב. / אני עולה לכאן תמיד סתם להביט / אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד." מאז שמעתי את "שומר החומות" עוד עשרות פעמים, אבל לא אשכח את הפעם ההיא, בה שמעתי לראשונה את השיר. הוא עורר בי התרגשות וגעגועים, למרות שמעולם לא הייתי חיילת על חומות ירושלים או אחת ממשחררות העיר העתיקה. זה בדיוק מה שמוזיקה אמורה לעורר, את הרגש הפנימי, ולחבר אותנו אל מושא השיר. אי אפשר לספור את כמות השירים שנכתבו על ירושלים, יש אלפים שנכתבו בעבר ובהווה. ירושלים היא החלום והגעגוע של הסבים והסבתות שלנו, שרבים מהם עלו לארץ ממקומות שונים בעולם. איזה כיף לנו, אם רק נרצה, לצאת מהבית ולהגיע לירושלים. בלי מצור, בלי משוריינים, בלי כדורים שורקים. לכבוד יום ירושלים – הוא היום שבו שוחררה העיר בימי מלחמת ששת הימים – הכנו לכם גיליון ירושלים חגיגי. אתם מוזמנים לקרוא ולגלות למה אבו עמאר היה מופתע מכמה ילדים שזללו את הגלידה שלו; לראות איך אמנים מכל העולם דמיינו את ירושלים; לשמוע מה קרה לנזירה שהשיניים התותבות שלה נפלו מהחלון; ולהכיר את המילים הכי ירושלמיות שיש. קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!


אני כותבת לכם כשאני עוד מתאוששת מתאונת דרכים שהייתי מעורבת בה השבוע. ברוך ה' אני בריאה ושלמה, ורק צריכה לנוח מהחבטות שספגתי. תאונות דרכים הן מכה לאומית. הכוונה היא שזה קורה הרבה מאוד, ולרוב בשל סיבות שהיה אפשר למנוע לכתחילה, כמו הקפדה על נסיעה באור ירוק, שמירת מרחק בין רכב לרכב, איתות כשצריך, נסיעה במהירות המותרת, תשומת לב לתמרורים וכן הלאה. לכם, אמנם, אין עדיין רישיון נהיגה, אבל אתם חווים את הנהיגה של נהגים אחרים בין כנוסעים ובין כהולכי רגל. גם אם אתם לא יושבים ליד ההגה, יש לכם אפשרות לפתח תשומת לב וזהירות לסביבה של כבישים ומכוניות, והזהירות הזו תעזור לכם להיות נהגים אחראים בבוא היום, כשתלמדו נהיגה. ועדיין, גם אם אנחנו זהירים, לפעמים אחרים עושים טעויות קשות שעלולות לפגוע בנו. אם, למשל, נוסעים כחוק כשהרמזור התחלף לאור ירוק, עדיין חשוב להתבונן לצדדים, כי יכול להיות שנהג אחר ולא זהיר חוצה את הצומת באור אדום. אם כן, יש דברים שביכולתנו למנוע ויש דברים שלא – גם אם נעשה מאמצים והשתדלות. התוצאות, בסופו של דבר, תמיד בידיו של הקדוש ברוך הוא. מה שחשוב הוא שהזהירות תלווה אותנו לכל מקום! *** ואם מדברים על דברים שצריך להיזהר בהם, אי אפשר שלא להזכיר אש! לכבוד ל"ג בעומר, צוריאל הורוביץ יצא לבדוק את אחד התוצרים המעניינים ביותר של האש: זיקוקי דינור. בכתבה שהוא הכין תוכלו לגלות המון עובדות מעניינות על זיקוקים. בהמשך הגיליון תפגשו את פלז'ולט, את הטיגריס שעבר דירה בספארי ועוד המון תכנים נהדרים שהכנו לכם לכבוד ל"ג בעומר. קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!


כשהייתי ילדה התגוררתי בארצות הברית עם משפחתי במסגרת שליחות שהוריי עשו בקרב הקהילה היהודית. כשחזרנו לארץ התחלתי את כיתה ב'. הכל היה חדש לי: השכונה, בית הספר, הילדים... לא הכרתי אף אחת מבנות הכיתה והייתי צריכה להתחיל מאפס. אני זוכרת שהייתה ילדה אחת, נקרא לה לירון, שלא היו לה הרבה חברות. לירון הייתה ילדה שתלטנית, וכל הילדות בכיתה פחדו ממנה. גם אני פחדתי ממנה, ולכן כשהיא ביקשה ממני את המחק החדש שלי – נתתי לה. כשהיא רצתה שנחליף בין הכריכים שלנו – החלפתי. כשהיא הודיעה לי שאנחנו משחקות בחבל בהפסקה – לא סירבתי. חששתי שאם אגיד לה "לא" היא תכעס או תיפגע. לאט לאט הבנתי שהתנהגותה אינה התנהגות של חברה טובה ואמיתית ומצאתי לי חברות אחרות. הצלחתי להבין שהיא לא באמת הייתה "חברה", אלא ילדה קצת מסכנה שדרשה הכל בכוח כדי לקבל תשומת לב. האם גם אתם נתקלתם בילדים כאלו? לקשר עם חבר כזה אי אפשר לקרוא באמת חברות, כי אין שם דאגה, אהבה ואכפתיות. זו חברות פוגעת ומזיקה. בסיפור "החברה הכי טובה" תוכלו לקרוא עוד על חברות מיוחדת של שתי בנות. האם החברות שלהם טובה או מזיקה? קראו והחליטו. עוד בגיליון: סיור במפעל לנקניקים, פרק נוסף במעבדה של מרגריטה ופרק ראשון בסיפור על קרבן העומר. חובבי ספורט, שימו לב לטור החדש של כתבנו הצעיר עדי פלנר. קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!



השבוע נציין שני אירועים משמעותיים בלוח השנה של מדינת ישראל: את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ואת יום העצמאות. זה קצת מוזר ששני ימים שונים כל כך, יום קשה ועצוב עם יום שמח ומלא תקווה, מחוברים יחד, זה כהמשכו של זה. אבל החיבור הזה הוא גם משל לחיים שלנו כאן בארץ: יש לנו תקופות של קושי ואירועים לא קלים לצד התרחשויות אופטימיות ומלאות שמחה. כאלה הם החיים, השמחה והעצב מעורבים זה בזה. יום העצמאות הוא יום שקבעו בו הודיה מיוחדת ואומרים בו את ההלל בתפילה חגיגית. אלפי שנים חיו יהודים תחת שלטונם של עמים שונים ומשונים, ולפני לא הרבה שנים עם ישראל זכה להתקבץ מכל רחבי תבל ולהקים מדינה עם ריבונות יהודית. זהו פלא ונס שצריך להכיר בו, כי רבים התפללו, חלמו ואף נהרגו למען קום המדינה. לכן ביום הזיכרון הקרוב נזכור את האנשים שבזכותם אנו חיים כאן בארץ, וביום העצמאות נשמח ונודה לקדוש ברוך הוא על קיומנו כאן בארצנו הנפלאה. * בגיליון עצמאות חגיגי זה תוכלו לקרוא על יהודה נוימן שהקים מוזאון קטן ויוצא דופן; תפגשו את ילדי חל"ב ואת תכניתם הנועזת; כתבתנו אסתר כהנא פגשה אח שכול, וחובבי הטריוויה ימצאו חידון ציונות במיוחד לכבוד יום העצמאות. ולסיום, קבלו את הזוכים של אותיוטוס בגב של העיתון... עם משימה חדשה! חג עצמאות שמח וקריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!


השבוע נציין את יום השואה. בבתי הספר יהיו טקסים וברחבי הארץ תישמע צפירה וידליקו נרות זיכרון. לקראת מועד זה אני רוצה לספר לכם על מישהו שאני מכירה. קוראים לו אדי. אדי לא נולד בארץ, הוא נולד בעיר ורשה שבפולין לפני 83 שנים. כשהוא היה בכיתה ה', בערך בגיל שלכם, פרצה מלחמת העולם השנייה, שבה נהרגו שישה מיליון יהודים, או כמו שאנחנו מכנים אותה – השואה. אדי חווה את מאורעות המלחמה הנוראה הזו בדרכים לא קלות: הוא נאלץ להיפרד ממשפחתו, להידמות לילד נוצרי ואף נאלץ להצטרף לחיילים רוסים (שנלחמו נגד הגרמנים). לאדי יש המון סיפורים על השואה ועל הילדות שלו, אבל הוא לא איש עצוב ומסכן, אם דמיינתם אותו ככה. הוא איש מצחיק, חברותי וחכם מאוד, ולמרות שהיתה לו ילדות לא קלה, הוא בחר להמשיך את חייו ולעסוק בכתיבה, בקולנוע ובתחביב מיוחד של נהיגת מרוצים. רבים מניצולי השואה שחיים בקרבנו בחרו לעלות לארץ ולהקים משפחות לתפארת, וזו ההוכחה הברורה ביותר שעם ישראל ממשיך להתקיים ולפרוח למרות הקשיים שפקדו אותו. הניצולים הולכים ומתמעטים מיום ליום, וחובה עלינו להמשיך לזכור ולספר את מה שארע, כי יש כיום בעולם אנטישמים (אנשים שונאי יהודים) שמשקרים ואומרים כי השואה לא הייתה מעולם. בגיליון תוכלו לקרוא על יוצר קומיקס שעוסק בשואה ועל מסע לפולין שערך כתבנו אביתר גילאי, תגלו מיהו אוסקר שינדלר ותוזמנו לקרוא פרק מתוך סיפור לא גמור. ואם תרצו לשמוע עוד קצת על אדי – תוכלו לפגוש אותו במדור ראשית קריאה. בהמשך הגיליון מחכה לכם גם מדור חדש של מדע! אתם מוזמנים להצטרף למעבדה של מרגריטה ולעשות ניסויים מדעיים במיוחד... קריאה נעימה, פנינה

שלום לכם!


מה עובר לכם בראש כשאתם שומעים את המילה פסח? יש כאלו שחושבים על הטיולים של חול המועד, יש כאלו שחולמים על המצות, ויש כאלו שזה מזכיר להם ריח של אקונומיקה.. התקופה שלפני פסח היא סיוט למי שאוהב בלגן וחגיגה למי שאוהב לקרצף (יש כאן מישהו כזה?) התקופה הזו מפזרת סביבינו חומרי ניקוי שונים, חלקם רעילים ומסוכנים מאד. פעם קראתי ידיעה שהכריזה כי מספר הילדים שנפגעים מחומרי נקיון עולה בעשרות אחוזים לפני פסח. מפחיד.. אז מה עושים? אפשר לנקות ולשמור על בטיחות אם מקדישים תשומת לב לפעולות שלנו. יש גם חלופה, בטיחותית ומומלצת יותר – חומרים טבעיים כמו חומץ, מלח לימון וסודה לשתיה (כן, האבקה הזאת שאופים איתה עוגות) משמשים כחומרי ניקוי מעולים, ויותר חשוב, הם לא מזיקים כלל. אם תחפשו באינטרנט, תמצאו המון המלצות לניקוי בעזרת החומרים הללו. אז הכי חשוב – להתכונן לפסח כמו שצריך, אבל לפני הכל לשים לב לבטיחות שלנו ושל הסובבים אותנו! מה מחכה לנו בגליון? שרה בר אשר פגשה ילדים שאסור להם לאכול קמח (ולא רק בפסח), תמר אבנון כתבה סיפור באוירת החופש והנקיון, פלז'ולט והתזמורת עוסקים גם הם בנקיון (של צלילים) ובוחן פתע בודק עד כמה אתם מוכנים לחג.. קריאה מהנה! שלכם, פנינה

שלום לכם!