הסיפור המרכזי


מכירים את "מיני ישראל"? זהו אתר מעניין שנמצא בירושלים, ובו בנוי דגם מוקטן של חלקים מתוך מדינת ישראל. הכל בנוי שם כמעט עד לפרט האחרון: בניינים, כבישים, אנשים, עצים ואפילו רהיטים וחפצים... אז תקוה לרנר, מן היישוב אפרת, החליטה לחלוק כבוד למקום מגוריה ו... פשוט בנתה את היישוב כולו - מלגו! זו לא היצירה היחידה שלה, אגב. תקווה בונה יצירות שלמות העשויות כולן מקוביות לגו, ומקימות לתחייה עולמות גדולים - במימדים קטנטנים. הבאנו לכם כתבה מרתקת איתה עם תמונות מקסימות, בהן גילינו את אסתר המלכה הזעירה, קריעת ים סוף פיצפונת, חדר הכושר של אפרת שמותאם למידותיו של חזי העכבר אבל לא לשלנו, ועוד, ועוד. ואם גם אתם אוהבים לשחק ולבנות בלגו, זו ההזדמנות שלכם לבנות משהו מרשים במיוחד, ולשלוח אלינו את הצילומים. אנחנו נפרסם את המוצלחים, וכמובן נחלק פרסים. ובינתיים, שתהיה שבת שלום, וקריאה מהנה! שלכם, ליאת

שלום חברים!


בגיליון זה אנו מתחילים לפרסם כתבות של ילדים שעלו לשלב המועמדים בתחרות כתב נולד. במהלך החודשיים הקרובים נמשיך ונביא לכם כתבות כאלו, ולכל יוצריהם המוכשרים יש סיכוי להצטרף לצוות הכתבים הצעירים של העיתון. אתם, בינתיים, המשיכו לשלוח לכתובת הדוא"ל של 'אותיות', תחת הכותרת "כתב נולד", קובץ עם כתבה שלכם (אפשר לצרף גם קובץ של סיפור, אבל חובה גם כתבה!) ובכך גם אתם עשויים להיכנס לתחרות. אנחנו נמשיך ונקרא הכול, נבחר את המועמדים, ואחרי חג הפסח בעזרת ה' נכתיר את הזוכים - הילדים שיהפכו לצוות הכותבים הצעיר של העיתון, שיתפרסמו באופן קבוע, עם שמם ותמונתם, בכתבות יפות ומושקעות, יקבלו סיור וי-איי-פי במערכת העיתון 'מקור ראשון' וגם יישלחו לכל מיני מקומות מעניינים (מפעל ממתקים, מוזאון בובות ועוד) כדי להכין כתבות, ועוד ועוד. השבוע גם הרחבנו באופן חד-פעמי את מדור 'הפינה', אשר לא התפרסם בשבוע שעבר מרוב שהיו דברים מיוחדים לפורים, וכך יש הפעם במה הרבה יותר גדולה לשלל הכישרונות הצעירים שלכם... כולל שירים וציורים! ואחרון חביב... חזי, לבקשת הקהל, מפציע במדור נוסף. הפעם מדובר במדור מתיחות. אמנם המקומות שהוא מתקשר אליהם בטלפון הם מקומות שכולכם מכירים מהמציאות, אבל אנו כמובן ממליצים לכם בהערת שוליים לא לנסות את זה בבית. יש דברים שמותרים רק לעכברים לבנים שעובדים בעיתון. וגם אז, לא בטוח שחזי יצא בשלום מחלק מהמתיחות שלו. קריאה מהנה, ושבת שלום! שלכם, ליאת

שלום חברים!


שלום חברים, פורים מתקרב ואיתו הנפצים. ברחובות כבר מתחילים ילדים להפציץ ב"בום" "בום" ועוד קצת "בום", וזו רק ההתחלה, כי בזמן קריאת מגילת אסתר יהיו אפילו יותר "בומים"... המון ילדים רוכשים חומרי נפץ רעשניים, רק בשביל הקטע הזה של להשמיע קולות פיצוץ. מאיפה בכלל התחיל כל המנהג הזה? מה הקשר שלו לפורים, לשמחה וששון ויקר, או לנהפוך הוא, או למתנות לאביונים?? הכל הרי התחיל בכלל מהרעשנים החביבים, שהשתמשו בהם בזמן הקראת המגילה, כדי להרעיש בזמן הקראת שמו של המן. עם הזמן, בכל פעם חיפשו משהו עוד יותר מרעיש ועוד יותר מגניב, כדי להפתיע ולחדש משנים קודמות, ואז הגיעו לרעיון ה"גאוני" הזה של להשתמש בנפצים ובקפצונים. כי הרי איזה רעש יותר מבהיל, מחריד ומחריש אוזניים, מהרעש של קול נפץ עז? מהפחד שאולי פצצה התפוצצה? והילדים כמובן אימצו את המנהג הזה בשמחה רבה. חשבתם פעם למה? מה כל כך כיף בלהשמיע רעש חזק ומבהיל? ובכן, יש בזה כמובן אקט של תשומת לב, ושל הפחדה. אלה שמפציצים את הרחוב בקולות הנפץ נהנים בעיקר מהעובדה שכולם שומעים אותם, נבהלים, ומושפעים ממה שהם עשו. אבל יש עוד סיבה לכך שילדים אוהבים נפצים. הרעש החזק שהם מקימים, גורם להם להרגיש גדולים יותר. כי הנה הוא, האדם הקטן הזה, מצליח להקים קול שאון אדיר - כמו רעם מתגלגל בשמיים. איזו תחושה כבירה! אני גדול, אני חזק... אז זהו, שזו רק אשלייה, כמובן. הרי אתה עצמך לא גדול וחזק, בסך הכל פוצצת נפץ. וההשתוקקות הזו להיות גדול יותר, מפחיד יותר, היא זו שגורמת לכל כך הרבה ילדים להשתמש בנפצים ולהפוך לנו את "משנכנס אדר" ל..."מרבים בקפיצה". קפיצה של בהלה מנפץ נוסף. אז אתם אולי תהיו חכמים יותר מזה. ואם בכל זאת תשתתפו בהקמת קול נפץ בפורים המתקרב, לפחות השתדלו להימנע מהחומרים המסוכנים, ובמידת האפשר רחמו על השכנים ועל באי בית הכנסת, שלא רוצים להפוך לחירשים, ותזכרו שעם כל הכבוד ל"בום" - זה לא באמת הופך אתכם לגדולים וחזקים יותר. רק ל... מעצבנים מאוד. שתהיה שבת שלום, ובשבוע הבא - גיליון פורים מטורף וחסר רצינות. ראו הוזהרתם... שלכם, ליאת

שלום חברים!



1
אני רוצה לשתף אתכם בתופעה שמציקה לי בזמן האחרון, בתחום של הספרים. נוצר הרושם שבזמן האחרון הסופרים מרגישים שאם הם לא יתנהגו כאילו לקרוא ספרים זה ממש "חנוני" ו"משעמם", וישדרו לקוראים הצעירים עד כמה הם מזדהים איתם בתחושת הרתיעה מקריאה, אז זה יהפוך אותם ליותר "מגניבים". האפנה עכשיו היא כבר לא לכתוב ספר שהוא ספר. כעת המגמה היא לכתוב ספר שהוא כאילו "לא באמת ספר": הספרים עמוסים בציורים, כמעט על גבול הקומיקס (אבל עדיין לא קומיקס), באופן שלא משאיר שום מרחב לדימיון; הטקסטים קצרים להחריד, וחלק מהספרים ממש קוראים לעצמם "ספר לילדים ששונאים לקרוא", מציינים ש"מי בכלל אוהב לקרוא?", ועוד. בתור סופרת, יש לי עצה שהיא גם בקשה אישית. אל תבחרו ספר לפי ה"קלות" שלו, או הדרך שבה הוא מנסה לקרוץ לכם עם המסר שהקריאה משעממת ושהסופר יודע ומבין עד כמה אתם מסכנים כי מאלצים אתכם לקרוא, ושהוא עושה לכם טובה בכך שהוא הופך את הספר לקל יותר. ספרים כאלה מזלזלים בכם, פשוטו כמשמעו. הם מזלזלים ביכולת שלכם לדמיין, ביכולת שלכם לקרוא יותר משלוש שורות רצוף. ספר שלובש כסות של "לא באמת ספר" כנראה גם לא באמת סומך על האינטליגנציה שלכם. זה מה שאתם רוצים? בעידן האינטרנט, אין ספק שהספרים צריכים להתאים את עצמם לחשיבה המהירה שהתרגלנו אליה. הגירויים המסחררים מכל עבר, המהירות שבה אנחנו מקליקים על נושאים וגולשים ממקום למקום, כל אלה הופכים את ההתרכזות בטקסט לקשה יותר. אבל אין מה לדאוג, כי ספרי הילדים והנוער של ימינו השתנו בהתאם. אם תיקחו ספר ילדים שנכתב לפני ארבעים שנה בגרסתו המקורית ותשוו אותו לספר בן זמננו, תראו את ההבדל. הסופרים כיום מקפידים לנוע מהר יותר עם העלילה ולהתנסח אחרת, ממש כמו שהסרטים החדשים עשויים אחרת: גם הם מהירים יותר, העלילה מתומצתת ואין יותר מדי עיכובים על נושאים שאינם הכרחיים לעלילה הראשית. אז אין סיבה לתת תירוצים ש"בימינו קשה יותר לקרוא ספרים". ספרים היו ונשארו הנאה מסוג אחר, שלא מתחרה בעולם האינטרנט משום שהיא שונה ממנו כל כך. הניסיון להפוך ספר לסוג של סרטון, עם האיורים העמוסים והרמיזות שהקריאה משעממת, הוא מגוחך. גם מי שאוהבים ספרים כאלו צריכים להפסיק להשלות את עצמם: אלו לא ספרים. אז גם בספרים וגם בעיתון, שתהיה קריאה מהנה, ושבת שלום. שלכם, ליאת

שלום חברים!


כשהייתי קטנה הייתי תמיד מתבלבלת, אם ט"ו בשבט זה יום ההולדת לעצים או ראש השנה של העצים? האם קוטפים או שותלים? האם מעלים פירות לירושלים או אולי מביאים פירות מירושלים הביתה? ותמיד בסוף זה היה נגמר באותה הצורה: אני חוזרת הביתה מבית הספר ומוצאת במטבח פירות יבשים מכל הסוגים. וכמו רוב הילדים, גם אני לא ממש העזתי לטעום דברים נוספים פרט למשמשים או לשזיפים, כי לשאר הפירות המיובשים הייתה צורה קצת חשודה מידי. בכלל, למה לאכול פירות יבשים כשאפשר ממתקים? ולמה שאטעם פאפיה מיובשת כשבחיים שלי לא טעמתי פאפיה רגילה? ומה זאת בכלל פאפיה... בגיליון ט"ו בשבט אותו אתם מחזיקים ביד, הבאנו לכם כתבה על פירות מהונדסים, אלה שהמדענים מנסים ליצור מתוך שילובים שונים של פירות על מנת לשדרג ולשפר את איכות הפרי למשהו עוד יותר מעניין וטעים. כמו כן נענינו לבקשותיכם והפצרותיכם הרבות, והבאנו לכם ראיון עם גיורא חמיצר, היוצר והממציא שמאחורי סדרות ילדים ונוער אהובות מהטלויזיה. הלהיט העכשווי שהוא עומד מאחוריו נקרא "החממה", ואיזה גיליון יותר מתאים לשמה של הסדרה הזו מאשר ט"ו בשבט... גיורא גילה לנו כל מיני פרטים מאחורי הקלעים, איך נולדת סדרת טלויזיה, ומה לדעתו סוד הקסם שמביא לו צופים צעירים רבים. כמו כן חגי נוימן התחיל סדנת ציור חדשה אצל המדור של חזחזון. ציור לגדולים ולקטנים - מומלץ גם למי שרוצה להתחיל ליצור קומיקס מהיסוד, וגם למי שסתם רוצה ללמוד איך מציירים יותר טובץ שיהיה חג טעים ונעים, ט"ו בשבט שמח ושבת שלום! שלכם, ליאת

שלום לכם!


אוהבים להגיד על מדינת ישראל שהיא מדינה חמה. לא רק בגלל האנשים, שתמיד מתנהגים בחופשיות ובטבעיות ובאופן כללי חמי-מזג, אלא בעיקר בגלל מזג האויר. אין מה להתווכח עם העובדה שכולנו סובלים בימים הכי חמים של הקיץ... ויש תקופות שבהן החמסין כל כך כבד, שאנו פשוט לא יודעים מה היינו עושים בלי המזגן. אבל מה קורה, כשמגיע חורף שהוא כל כך קר, כל כך מקפיא, שכל הדיבורים האלה על "מדינה חמה" נשמעים פשוט כמו שטויות?! אז ברור שאם תשאלו את מי שחי, נניח ,ברוסיה, הוא יצחק עליכם ויגיד שהחורף של ישראל בכלל לא קר. אבל ... מי שואל אותו! החורף הזה הוא קר, קר, קר, ואי אפשר להוציא את החוטם החוצה לפני שמתעטפים במיליון חולצות, וסוודר, ומעיל, ורצוי גם כובע וצעיף וכפפות והשם יודע מה עוד. רק מלראות איך אנשים לבושים ברחוב אפשר לחשוב שאנחנו גרים בקוטב הצפוני. אז כדי לחמם אתכם קצת, לפחות מבפנים, הבאנו לכם השבת גיליון שכולו חורף... אנחנו כמו מרק סמיך ומהביל שאתם מוזמנים לשתות בכיף, ואנחנו אפילו עדיפים על מרק כי אפשר לשתות אותנו שוב ושוב! התקופה הזו של השנה נחשבת לשיא החורף: עלי השלכת כבר קמלו מזמן בשולי המדרכה, עוד מעט יתחילו ניצני האביב, והשלוליות - לא מספיקות להתייבש וכבר נוצרות חדשות. אז רגע לפני שהכפור עובר אותנו, בואו ניכנס עוד פעם אל תוך הפוך עם שוקו חם ועם גיליון אותיות, כי לפני שתשימו לב, כבר תתחלף שוב שמיכת הפוך בשמיכה דקה והשוקו החם למיץ קר, והחמסין יזכיר לנו בדיוק למה קוראים לנו "מדינה חמה". ואז נתגעגע, הו, כמה נתגעגע לחורף!... שתהיה לנו שבת נעימה, מלאה בגשמי-ברכה, קרה בחוץ וחמה בלב. שלכם, ליאת

שלום חברים!



כשהייתי קטנה, היו הרובוטים הנושא ה"חם" של המדע בדיוני. הרבה דיברו על האפשרות שבעתיד, כלומר כיום, הרובוטים יהיו כל כך חכמים שיהוו איום על האדם, כי הם יהיו מסוגלים לחשוב בעצמם ובמקום לשרת אותנו הם יתחילו לשלוט עלינו. בימינו, הפנטזיה הזאת כבר נראית הרבה פחות מציאותית. עם כל הכבוד להתפתחות העידן הטכנולוגי, הרובוטים היו ונשארו אותן "חיות מחמד" מתכתיות שנועדו לסייע לאדם בחיי היומיום אבל אינן מסוגלות להרגיש, להמציא וליצור כפי שהוא עושה. אנו כאנשים מאמינים יודעים היטב שרק האדם, אשר נברא בצלם אלוקים, נועד למשול ביקום. הרי בתורה נאמר: "מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים... ובכל חיה" (בראשית, א כח). חשוב לזכור זאת: עם כל ההשתכללות הטכנולוגית, יש כאלה שחושבים שהאדם כן מסוגל לברוא "יצור" חדש כמו רובוט, מה שלא ייתכן, כי האדם לא יכול לברוא נשמה ולא מוח ולא צורת חיים חדשה שלא נבראה כבר. האדם במקרה הטוב יכול לבנות כלים ומחשבים משוכללים מאוד שיעזרו לו, אבל מכאן ועד יצירת פאר שתתעלה על האדם ממש... אין ביכולתנו ליצור. וטוב שכך. יש לעולם הזה רק בורא אחד, ואין טעם לנסות לחקות אותו. אבל לבנות רובוטים כיצירת אמנות – זה תמיד כיף. בגיליון הזה פרסמנו חלק נכבד מיצירות הרובוטים ששלחתם אלינו השבוע. על העולם הם אולי עוד לא השתלטו, אבל על הלב שלנו – בהחלט! בתחילת השבוע הקרוב יחול צום עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה. גם לנושא הזה התייחסנו בעיתון, ובמדורים של חזחזון הקדשנו סיפור שלם בנושא, כדי לתת לאחיכם הקטנים – ואולי גם לכם – מושג על קצה המזלג לגבי משמעותו של היום הזה. לאלה מכם שצמים – צום קל, ולכולכם – שתהיה שבת שלום וקריאה מהנה. שלכם, ליאת

שלום לכם!


חג החנוכה ידוע כאחד החגים האהובים ביותר על ילדי ישראל. ומה הפלא? נמצאים בו כל הדברים הטובים שאפשר לרצות מחג: הרבה חופש, מתנות ומשחקים, בילוי משפחתי משותף, ובלי יותר מדי חובות כמו בישול וניקיון. פסח למשל הוא אולי החג עם החופש הארוך ביותר, אבל כמה עבודה צריך לעשות לקראתו! ופורים אולי כיפי ועליז עם כל התחפושות והממתקים, אבל... כל כך קצר, רק מתחיל וכבר נגמר. מהסיבות האלו כיף נורא לקבל את פני חג החנוכה, שיש לו יתרונות לרוב. כשלומדים בבית הספר מרגישים את היתרונות שלו באופן מיוחד, כי החג הזה מגיע אלינו אחרי שהרבה זמן לא קיבלנו הפסקה והתרעננות מהלימודים. פתאום ככה, באמצע החורף ושיעורי הבית, אנחנו מקבלים אור וחום ומתיקות ושמחה: נרות, סופגניות וסביבונים. בינתיים, אצל המבוגרים יש עיסוק רב מאוד בנושא הבחירות המתקרבות. בשעה שאנחנו טרודים ממחשבה כמו מה כדאי לבקש מאמא, סופגניה מהמאפיה או אולי לביבה מטוגנת בבית – בכל ערוץ ובכל עיתון מופיעים אותם פרצופים ואותם דיבורים על עתיד הממשלה הקרובה, שתיבחר מחדש בעוד פחות מחודשיים. בימים כאלה, אני מוכרחה להודות, עולה בי התחושה שכבר עדיף להיות ילד. נדמה כאילו ההיפופוטמים החמודים שלכם, המופיעים בעיתון זה, הם אלה שראויים באמת לככב בטלוויזיה ובחדשות. הרי הם באמת עושים טוב על הלב יותר מכל הפוליטיקאים יחד... לשבת וליצור יחד יצירות אמנות משותפות כאלו זוהי דרך נחמדה הרבה יותר לגיבוש ולהעברת הזמן, ובטח שהיא נחמדה יותר מאשר דרך המחלוקות והמריבות סביב שולחן הכנסת. עם זאת, הדיונים הפוליטיים שמקיפים אותנו חשובים, כי המדינה שלנו כן ניצבת בפני תקופת בחירות חדשה, ומי יודע איזו ממשלה תהיה לנו בסוף... יש הרבה ניחושים אבל איש אינו יכול לקבוע בביטחון. אבל שוב – למזלנו אנחנו לא צריכים להתעסק בזה. יש לנו דברים מעניינים יותר כרגע, כמו גיליון חדש שאתם מחזיקים ביד, משימות יצירה חדשות (במדורים הפינה וחזחזון) וכמובן חג נהדר שמתחיל ממש מחרתיים. שבת שלום וחג שמח! שלכם, ליאת

חנוכה שמח!


ימים לא קלים עוברים עלינו. מדינתנו נמצאת במלחמה, שמורגשת בכל מקום, ובמידה ניכרת כמובן באזורים החשופים ביותר לפגיעות: ישובי הדרום. כולם לחוצים, כולם פוחדים. גם אלה שלא היו מעורבים בעצמם במקרים של פגיעות, שמעו בחדשות על אלה שכן. חלק גדול מילדי ישראל מעבירים את רוב זמנם בממ"ד, חלק גדול מההורים נמצאים במילואים, וכולנו מייחלים ומתפללים שהקב"ה ישמור עלינו ויחזק את ידם של חיילי צה"ל. כשהייתי קטנה עברה עליי ילדותי במלחמת המפרץ. שם גם כן היו נשמעות אזעקות, כך פתאום באמצע שגרת היום, וכולם היו צריכים למהר תוך שניות ספורות לחדר אטום - לא ממ"ד, אלא חדר שהוכן במיוחד למצב הזה ובו היו מסיכות שהצטרכנו לחבוש על הפרצוף, מסיכות גדולות, כבדות וקצת חונקות, שנראו כמו ראשי זבוב ענקיים. רק להסתכל על מישהו אחר חבוש במסיכה הזו היה מפחיד, אז תארו לכם איך זה לחבוש אותה. אנו הילדים היינו צריכים להסתובב עם ערכות אב"כ - המסיכות - כל היום צמודות אלינו, בקופסא תלויה על הכתף, שאם חלילה תישמע אזעקה נוכל לרוץ לחדר האטום הכי קרוב ולחבוש את המסיכה. איך ילד בן שש יכול להתרגל למציאות כזו מטורפת, שהוא צריך להסתובב כל היום עם דבר כזה?? אז בתוך כל הפחד והטירוף הזה, המבוגרים גם באותה תקופה עשו הכל כדי להנעים עלינו ככל האפשר את אוירת המלחמה הזאת. היינו מקשטים במדבקות צבעוניות את הקופסאות שלנו, כך שהמתבונן מהצד לא היה מנחש שמדובר במסיכות למלחמה... היינו יושבים בחדר האטום שעות, מפסידים לימודים וזמן משחקים, ובאותה התקופה לא היו מחשבים ובקושי גם ערוצים בטלויזיה כך שהדרך היחידה לבלות בחדר הקטן הייתה לשחק ולצייר. וכך עשינו. המון זמן משפחתי העברנו שם. באותה מלחמה ספגה ישראל נזק רב אבל אנחנו הילדים זכרנו בעיקר את שעות היצירה והבילוי בחדר האטום. אין ספק שהזמנים השתנו, ואי אפשר להשוות מלחמה למלחמה, גם לא את הסבל או ההתמודדות עמה. אבל כן חשוב שנזכור, שיש משמעות גדולה לדרך שבה אנו בוחרים לחיות אותה. בין אם בייאוש או בתקווה, במרה שחורה או באופטימיות, או אפילו באיך להעביר את הזמן בממ"ד או כשהלימודים מתבטלים. נכון שקשה, אבל בעזרת השם שהכל ייגמר, וזה ייגמר, אנחנו נזכור את התקופה הזו לפי איך שצלחנו אותה. ואם נצלח אותה כמו גדולים, נהיה גאים בעצמנו במבט לאחור. שתהיה לכולנו שבת שקטה ושלום בכל בית ישראל, ובתפילה לגאולה שלמה במהרה בימינו. שלכם, ליאת

שלום חברים!



לפעמים הדברים היפים שאנו יוצרים לא גורמים לתוצאות שרצינו. הם לא יצאו בדיוק כמו שציפינו, או שהתגובות שקיבלנו עליהם מהסביבה לא היו מפרגנות מספיק, או שבטווח הארוך אנחנו לא מרגישים שהם מובילים אותנו למקום הנכון. זה קורה באמנות, וזה קורה בכתיבה ובמוזיקה ובשירה, ואפילו בתחביבים כמו התעניינות בטבע ומדע. לפעמים אנחנו מגלים שאנחנו טובים מאוד בתחומים האלה - אנשים אפילו אומרים לנו שאולי אנחנו צריכים לחשוב על "קריירה בתחום" - אבל אנחנו מתייאשים, או עוזבים, כי לא נראה לנו שבאמת יכול לצמוח מכך עתיד מזהיר. את קריירת הכתיבה שלי התחלתי בכיתה ג' בספרים שכתבתי לעצמי, שהייתי מאיירת בעצמי וכורכת ושמה על המדף עם שאר הספרים ה"אמתיים" בבית. לא תכננתי בכלל לעסוק בזה בעתיד. גם כשנעשיתי כתבת צעירה של העיתון 'אותיות', שבימים ההם נערך בידי אורי אורבך, לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואערוך אותו בעצמי. אבל כפי שלמדתי מהניסיון: לעתים צריך רק מעט אמונה, טיפת מזל והרבה השקעה - והשמיים הם הגבול. הכתבים הצעירים שלנו מביאים לכם היום טורי פרידה. אין זה אומר שלא נמשיך לפרסם מדי פעם כתבות נוספות שלהם עד שייבחרו כתבים חדשים, אבל כעת מסתיימת תקופה. תקופה מהנה ומעשירה של תחקירים, ראיונות וטורים, ביקור במפעלים וביקורות ספרים, סיקורי תערוכות ומוזאונים, ומעל לכול התנסות אמתית בעבודה בעיתון אמתי, שהיא צעד חשוב לילדים כישרוניים השואפים להתפתח בתחום הכתיבה. כפי שאמרתי בהתחלה, לעולם אין לדעת לאן תוביל אתכם השקעה במשהו שאתם אוהבים וטובים בו כבר מגיל צעיר. אסור לזלזל בשום כישרון שנתן לכם אלוקים, או במוקד התעניינות שממלא לכם את הנשמה. מי שמשקיע, ומנסה, וטועה, ולומד מהטעויות, וממשיך במלוא המרץ - אין לי ספק שיצליח בסוף. אז בואו נאחל הצלחה לכתבים הצעירים בהמשך דרכם, והמון תודה על כתבות נפלאות ועבודה מסורה בשביל העיתון. אנו גאים בכם ואוהבים אתכם! ולכם, שאר הקוראים... רק חכו, תחרות הכתבים הבאה כבר באופק. הכינו את העטים (או המקלדת), כי הנה-הנה זה מגיע. עוד מעט. שתהיה שבת שלום, שלכם, ליאת

שלום חברים!


אתם עוד כאן? הצלחתם להיאחז בכיסא ולא להתעופף עם הרוח שמשתוללת בחוץ? או אולי העיתון תופס אתכם דווקא ביום נורמלי, ואתם יכולים לצאת בלי שרוחות יסתערו עליכם מכל כיוון, מרקידות מערבולות של עלים באמצע הכביש, מעיפות שקיות ניילון תועות על גבי המדרכה, או מקשות עליכם את מלאכת תליית הכביסה... כן, הסתיו הגיע, והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום עד שהגשמים יתחילו לרדת באופן קבוע. אז נכון שאנחנו צריכים לשאוף להיות תמיד "אנשי רוח", אבל האם באמת הרוחות הללו הכרחיות? אולי הן סתם מעיקות, ועושות בלגן בלי שום תועלת? אתם בטח כבר יודעים שרוחות דווקא יכולות להיות מועילות מאוד, במיוחד ביצירת אנרגיה הדרושה לתפעולן של מכונות: הן מאפשרות ליצור חשמל באמצעות טורבינות רוח. הקב"ה חנן את האדם בשכל כה חריף, שהוא יודע לנצל גם דברים שלכאורה אין בהם שום תועלת - כמו רוח חזקה - לצרכיו האישיים. שמש, רוח, מים... כל אלה מסוגלים לייצר חשמל, שאנו זקוקים לו בעידן המודרני. אבל עדיין, בואו נודה שההיכרות העמוקה ביותר שיש לנו עם הרוח היא כשהרוח משירה את העלים היבשים אל מתחת לרגלנו, כדי שנדרוך עליהם ונשמע את קולות הפצפוץ. הסתיו הוא לא ממש עונה: הוא "עונת מעבר", משום שהוא קצר יחסית ומשמש מעבר בין הקיץ לחורף. זה לא אומר שנתעלם ממנה, וכראיה הבאנו לכם כתבות סתוויות במיוחד, שתיקחנה אתכם לכל הרוחות. כלומר, בקטע טוב. וכמובן, תחרות 'משפחת שף' ממשיכה במלוא המרץ, ואנחנו שמחים לקבל מכם עוד ועוד מתכונים וצילומים מגניבים מהבישול המשפחתי במטבח. זה כיף, זה טעים וזה גיבוש מצוין. עם קצת סבלנות נשתדל לפרסם כמה שיותר מתכונים... אז הרבו ושלחו! ובינתיים שתהיה לכם שבת שלום, ומלאה ברוח מכל סוג! שלכם, ליאת

היי חברים!


אחד הדברים שאנחנו הכי שונאים לשמוע מההורים, או מהמבוגרים בכלל, זה כמה כיף לנו שאנחנו ילדים כי החיים שלנו נטולי דאגות. נדמה כאילו בגיל מסוים האדם מתחיל לשכוח את כל הדברים הגרועים שבלהיות ילד, ומתעקש להאמין שלהיות מבוגר זה נורא ואיום, אבל כשהוא היה קטן היה "מה זה כיף", וכל יום נראה "קסום", וכמובן "נטול דאגות". אז למה הם עושים את זה? טוב, אז פרט לעובדה החשובה שהם פשוט שוכחים (כי מי רוצה לזכור שלהיות ילד יכול לפעמים להיות נורא מעצבן...), יש דבר אחד מיוחד, שילדים באמת זוכים לו: וזה להתחיל מחדש בכל שנה. לא תמיד אנחנו מבינים איזה יתרון גדול טמון בכך. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלקטר על כך שהחופשות הסתיימו, ושהלימודים מתחדשים, וששוב צריך לחזור לכיתה, ואופס, שוב הלכנו בטעות לכיתה שבה למדנו בשנה שעברה (לכמה מכם זה קרה כבר?...). אבל אולי בגלל זה חלק גדול מהמבוגרים משתוקק כל כך לחזור לגיל הזה: כי מי שהולך כל יום לעבודה, כל שנה, ויש לו כבר שגרה, זוכר לטובה את התקופה שבה כל שנה הייתה משהו אחר. עכשיו אתם גדולים יותר, באופן משמעותי, מהשנה שעברה. הכיתה אחרת, המורה אולי אחרת, וחומר הלימוד אחר וקשה יותר. אולי גם יש לכם חברים חדשים. כל הדברים האלה הם דברים טובים, כי הם מפגישים אתכם עם עולם שלא הכרתם קודם. ואם זה לא כיף, אז מה כיף? (לקרוא את אותיות... אבל זה לא נחשב.)

היי חברים!



פטיש, מסמר- כבר לקחנו מהר! בשביל סוכה לבנות, בנים ובנות, לא צריך כבר פטיש ומסמר בעצם, ואפשר לחבר מוטות מתפרקים מיוחדים בשביל זה, ותיק-תק, ויש סוכה... כן,הכל קצת יותר קל בעידן המודרני. הסוכות באות לנו כמעט מוכנות לגמרי בקופסאות שקונים בחנויות רהיטים והרכבה עצמית, וכל שנותר הוא ללכת לפי ההוראות על הנייר, ממש כמו הוראות ההרכבה של ההפתעה בביצת קינדר (רק טיפ-טיפה יותר מסובך...), לקבל אולי מכה באיזו אצבע על הדרך, לחטוף מכת שמש, להיזכר שעוד יש את הקישוטים שצריך לתלות, ו--- הופה! בנינו סוכה לתפארה. השבוע שאלתי את אבא שלי, אם ישתכללו עוד יותר וימציאו סוכה שבונה את עצמה (נגיד, סוכה מתנפחת) בלחיצת כפתור, האם זה עדיין נחשב מבחינה הלכתית כל עוד הסוכה עצמה כשרה?! הרי המצווה היא "לבנות סוכה"... מה עשינו בזה שלחצנו על כפתור? אז כן, אם רציתם לדעת, זה עדיין נחשב. בעידן שלנו גם לחיצה על כפתור היא סוג של בניה, ממש כפי שהדלקת האור בשירותים היא סוג של הדלקת אש. אבל בינינו לבין עצמנו, זה היה קצת הורס את כל הכיף. לא? כל ההתאחדות המשפחתית, או הכיתתית, להקים סוכה שתהיה מעוצבת לפי איך שאנחנו רוצים. מאז שאנחנו קטנים אנחנו זוכרים שאבא ואימא הם אלה שקובעים אלו תמונות לתלות על הקירות בבית, ואיפה להעמיד את הספה, וכו', וכו'. גם הציור שכל כך השווצנו בו בבית הספר, אימא לא תרשה בחיים לתלות בסלון איפה שכל האורחים באים, כי פדיחות. אז הנה, עכשיו אנחנו בונים סוכה, ואנחנו נחליט באיזה צבע תהיה השרשרת, איזה מהציורים שלנו נתלה (ממש מעל הכיסא של אבא, כמובן), ואחר כך בלילה, אם מזג האוויר יאפשר, נוכל גם לגרור לשם מזרנים ולישון תחת כיפת השמיים. כלומר, הסכך. ואז בכלל כיף. אז תיהנו לכם בישיבה בסוכה, וגם באכילה ובשינה בה, וחג שמח ושבת שלום! שלכם, ליאת

שלום חברים!


אפשר לחלק את בני האדם לשתי קבוצות עיקריות: אלה שמרגישים שהם צריכים להתנצל בפני כל העולם, ואלה שמרגישים שכל העולם צריך להתנצל בפניהם... אז גם לאלה, וגם לאלה, יום הכיפורים מתאים בהחלט. זה הזמן לעשיית חשבון נפש, שלכם עם עצמכם. וזה הזמן לגלות, בינכם לבין עצמכם, בפני מי אתם צריכים לתת דין וחשבון, חוץ מאשר לריבונו של עולם. אם נודה על האמת, אנחנו חייבים להודות שיש הרבה מאוד אנשים שראויים להתנצלות שלנו בגלל משהו. זה יכול להיות כל דבר: החל ממורה שנעלב מהתנהגות שלנו בשיעור, ועד לילד שלא שיתפנו אותו במשחק, או אפילו לאיש שעמד לפנינו באוטובוס ודחפנו אותו בלי לשים לב. וברור לכולנו, שאי אפשר ללכת ולבקש סליחה מכל אדם בעולם שאולי נפגע מאיתנו איכשהו... מצד שני גם ברור, שיש הרבה אנשים שפגעו בנו באיזושהי דרך, וגם מהם לא בטוח שנזכה להתנצלות. אבל גם זה בסדר. כי יום הכיפורים, למרות שהוא החג הרשמי שבו אנחנו מטהרים את עצמנו ומנסים לכפר על כל חטאינו, הוא בראש ובראשונה נועד להזכיר לנו. להזכיר שאנחנו רק בני אדם, כמו שאלה שפגעו בנו רק הם בני אדם. שאנחנו צריכים לדעת לסלוח על הטעויות, גם שלנו וגם של אחרים, כפי שאנחנו מצפים שה' יסלח. לפעמים, לסלוח על השגיאות של עצמנו זה הכי קשה, כי כשצריך לקבל התנצלות של מישהו אחר אתה רק צריך להתעלות על הכבוד שלך ולהסכים ואחר כך אתה חוזר לעניינך... אבל כשאתה הוא זה שטעה, המצפון עלול להמשיך ולהציק גם הרבה אחרי שתיקנת את הטעות. אנחנו עשויים להמשיך ולחוש אשמה שלא לצורך. וזה, לפעמים, העונש הכי גדול. אז לקראת יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, יהי רצון שנזכה לדעת למחול - ולבקש מחילה. לסלוח- ולבקש סליחה. לקבל את עצמנו באהבה, כפי שאנחנו רוצים שה' יקבלנו. והרי אם נוצרנו בצלמו, אז בטוח שבבסיס אנחנו טובים. צריך רק לקלף את השכבות הרעות, להיפטר מהן, להגיד להן יפה שלום ולהתחיל את השנה החדשה כשאנו נקיים ומוכנים לקראתה מחדש. שבת שלום וגמר חתימה טובה, שלכם, ליאת

שלום חברים!


"מחזור ראש השנה", "חזרה בתשובה", "המחזיר שכינתו לציון"... ימי החגים המתרגשים ובאים עלינו עמוסים למכביר בשורש הזה, ח.ז.ר. גם בתפילות, גם בעולם המושגים. בכל מקום יש חזרה, החזרה, מחזור, מחזוריות. והאמת? לא סתם. מחרתיים תתחיל בעז"ה שנה חדשה. נלך לבית הכנסת, נקיים ומגוהצים, ונשמע שוב את קול השופר התוקע והקורא לנשמות להתייצב ולתת דין וחשבון לבורא עולם. גם הפעם נחזור ונקרא במחזור, על חזרה בתשובה ועל מחזוריות החיים ואיך שה' בכל פעם חוזר וסולח... למה, בעצם, יש פה כל כך הרבה חזרות ומחזוריות? הרי אפילו הפסוקים עצמם, בתפילה – הרבה פעמים פשוט חוזרים על עצמם! למה יש משפטים שצריך לחזור עליהם כמה פעמים? כל המחזוריות הזו היא אלמנט חשוב ומהותי בכל הנושא של ראש השנה. הקדשנו בגיליון זה כתבה למחזוריות העולם בטבע, כדי להמחיש לכם למה הכוונה. היהדות מדגישה ששום דבר אינו סופי; גם אחרי המוות, עוברים לעולם אחר. גם אחרי שחטאנו, אפשר לבקש סליחה. ואפילו אם חטאנו המון, ואנחנו מרגישים הכי מרושעים בעולם, תמיד אפשר לחזור – לחזור ולקבל מחילה. כי הנה נגמרה שנה, החטאים מאחורינו, ומתחילה שנה חדשה. לוח הזמנים חוזר על עצמו. הכל מתחדש. הכל מחזורי. לכן אנחנו מבקשים בתפילת ראש השנה, שאם אכן "כל סוף הוא התחלה חדשה" – אז שההתחלה שלנו תהיה הכי טובה שיכולה להיות. וכדי להתאים את עצמי לנושא הטור שלי... אני אברך אתכם הפעם ב"שבת שלום" רק בסוף בסוף, כדי שיצא שהתחלתי וסיימתי באותה מילה... "חוזרת על עצמי" או לא?? שלכם, ליאת שתהיה שבת שלום!

שלום חברים!